דמו של מי על הידיים? יאיר גולן מול מסע ההשתקה של ממשלת ההפקרות וההסתה

הסערה הפוליטית והתקשורתית סביב אלוף (מיל') יאיר גולן אינה עוד ויכוח פוליטי לגיטימי; זוהי מתקפה מתוזמרת, מסוכנת וחסרת תקדים בחומרתה, המכוונת לא רק נגד דמותו של גולן, אלא נגד עצם היכולת לקיים דיון ציבורי נוקב וביקורתי בישראל. ההאשמות המופרכות, המגיעות עד כדי קשירת דבריו לפיגוע טרור וזעקות 'עלילת דם' ו'דם על ידיו', הן שיא חדש של ציניות פוליטית וניסיון בוטה להשתיק קול אמיץ המעז לומר אמיתות קשות וכואבות.

נתחיל מהעובדות: יאיר גולן, איש צבא עתיר זכויות ששירת את מדינת ישראל בעמדות הבכירות ביותר בצה"ל, לרבות סגן הרמטכ"ל, אינו אויב העם. הוא אינו 'מעודד טרור' ובוודאי שאינו שותף ל'עלילות דם'. מי שטוען כך, ובמיוחד שרים בממשלה הנושאים באחריות ממלכתית, חוטא לאמת, מסית נגד אזרח ישראלי ופוגע באופן אנוש בשיח הציבורי. ההאשמה כי דבריו של גולן הובילו לפיגוע בוושינגטון היא לא פחות מהוצאת דיבה מרושעת וניצול ציני של טרגדיה לצרכים פוליטיים קטנים. האם מישהו באמת מאמין שמחבלים זקוקים להתבטאות כזו או אחרת של פוליטיקאי ישראלי כדי לבצע את זממם? הרי הטרור והאנטישמיות היו כאן הרבה לפני יאיר גולן, והם ניזונים משנאה עמוקה ומאידיאולוגיות רצחניות, ולא מאמירה ביקורתית, חריפה ככל שתהיה, הנאמרת בתוך הבית פנימה.

על מה באמת יצא הקצף? על המילה 'כתחביב'?

בלב המתקפה עומדת האמירה 'מדינה... לא הורגת תינוקות כתחביב'. כן, המילה 'כתחביב' היא מילה קשה, בוטה, ואולי אף מקוממת. אך האם היא באמת הסיבה לזעזוע העמוק לכאורה של שרי הממשלה? או שמא היא שימשה כתירוץ נוח להתנפל על מי שמעז להצביע על כשלים מוסריים ומנהיגותיים במדיניות הנוכחית? גולן לא טען, חלילה, שחיילי צה"ל הורגים תינוקות להנאתם. טענה כזו היא אבסורדית ורחוקה מאישיותו ומעמדותיו של גולן. השימוש במילה 'כתחביב' נועד לזעזע, להעיר, להתריע מפני סכנת ההידרדרות המוסרית והאדישות כלפי פגיעה בחפים מפשע, גם אם היא אינה מכוונת. זוהי זעקה של מי שחרד לדמותה המוסרית של מדינת ישראל ולערכיותו של צה"ל, צבא שהוא עצמו היה חלק בלתי נפרד ממנו במשך עשרות שנים.

הטענה כי דבריו פוגעים במורל צה"ל ובתדמית ישראל היא צביעות לשמה. מורל צה"ל נפגע כאשר חיילים נשלחים למשימות בלתי אפשריות, כאשר הם חשים שאין להם גיבוי מלא מהדרג המדיני, או כאשר הם נאלצים לפעול בסביבה שבה הגבולות המוסריים מיטשטשים בשל מדיניות כושלת. תדמיתה של ישראל בעולם נפגעת מפעולות קשות בשטח, ממראות הרס ומפגיעה באזרחים, ולא מדברי ביקורת פנימיים של מי שחרד למדינה. ההפך הוא הנכון: קיומה של ביקורת פנימית נוקבת, גם מצד בכירים לשעבר במערכת הביטחון, מעידה על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.

מי באמת מספק תחמושת לאויבי ישראל?

השרים המאשימים את גולן בכך שהוא 'מספק תחמושת לאויבי ישראל' צריכים להביט במראה. האם התבטאויות קיצוניות מתוך הממשלה עצמה, קריאות ל'מחיקת כפרים', התעלמות מהחוק הבינלאומי, והתלהמות בלתי פוסקת אינן מספקות תחמושת לאויבינו? האם ממשלה המאפשרת אלימות מתנחלים חסרת רסן, ושהשרים הבכירים בה מתבטאים באופן המזכיר, כפי שגולן עצמו הגדיר זאת, 'ממשלת כהנא חי של נתניהו', אינה פוגעת אנושות במעמדה של ישראל ונותנת נשק בידי שונאיה?

הניסיון להציג את יאיר גולן כמי שנאבק על רלוונטיות פוליטית באמצעות אמירות קיצוניות הוא זלזול באינטליגנציה של הציבור ובאישיותו של גולן. האיש הוכיח לאורך כל שירותו הצבאי והציבורי אומץ לב אישי וציבורי, ונכונות לומר את דעתו גם כאשר היא אינה פופולרית. דבריו אינם 'קפיצה לוואקום', אלא ביטוי לדאגה עמוקה וכנה לעתידה של מדינת ישראל, לביטחונה ולדמותה המוסרית. זוהי מנהיגות אחראית, גם אם היא כרוכה במחיר אישי כבד.

האחריות האמיתית לדם הנשפך

השאלה 'דמו של מי על ידיו?' היא שאלה כבדת משקל, ואסור להשתמש בה בקלות דעת. מי שנושא באחריות לדם שנשפך, הן של ישראלים והן של פלסטינים, הם בראש ובראשונה ארגוני הטרור הרצחניים. אך גם למנהיגות יש אחריות. ממשלה שמובילה מדיניות המעמיקה את הייאוש, שמתעלמת מאזהרות ביטחוניות, שמסיתה ומפלגת את העם, ושמאפשרת אווירה של הפקרות ואלימות – גם היא נושאת באחריות. להטיל את האחריות הזו על מי שמתריע מפני הסכנות הוא מעשה נבלה.

יאיר גולן אינו הבעיה של ישראל. הוא קול חשוב, גם אם צורם לעיתים, המנסה להעיר אותנו מאדישות מסוכנת. המתקפה עליו היא סימפטום למחלה עמוקה יותר בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית – חוסר סובלנות לביקורת, דמוניזציה של יריבים פוליטיים, וניסיון להשתיק כל קול שאינו מיישר קו עם הנרטיב השלטוני.

במקום להתנפל על השליח, הגיע הזמן שהממשלה הנוכחית תעשה חשבון נפש עמוק. במקום לחפש שעירים לעזאזל, עליה לקחת אחריות על מעשיה ומחדליה. דבריו של יאיר גולן, גם אם נאמרו בחריפות, צריכים להדליק נורות אדומות אצל כל מי שחרד לעתידה של מדינת ישראל. ההתעלמות מהם, והניסיון להשתיק אותו באמצעות דה-לגיטימציה והאשמות שווא, הם שירות דוב למדינת ישראל ולביטחונה האמיתי, שהוא לא רק כוח צבאי, אלא גם חוסן מוסרי וערכי.