יאיר גולן: זעקת אמת כואבת מול מכונת הסתה משומנת

הסערה סביב התבטאותו של האלוף (במיל') יאיר גולן אינה עוד ויכוח פוליטי שגרתי. זוהי מתקפה מתוזמרת, מסוכנת וחסרת תקדים על אחד ממפקדיה הבכירים ומסורי הנפש של מדינת ישראל. שרים בממשלה, ואף ראש הממשלה ברמיזה, לא הסתפקו בגינוי לגיטימי של אמירה, אלא בחרו להדביק לגולן, לוחם עתיר זכויות, אחריות לפיגוע טרור. "הדם על ידיו", הם זועקים, תוך שהם מנצלים באופן ציני טרגדיה כדי לחסל חשבונות פוליטיים ולהשתיק קול ביקורתי. מאמר זה בא להדוף את ההאשמות המופרכות, להציב מראה מול מסע ההסתה, ולהגן על זכותו וחובתו של פטריוט ישראלי להתריע בשער.

נתחיל מהמילה, "כתחביב", שעליה נתלים המאשימים. האם הייתה זו בחירת מילים אומללה? ייתכן. האם ניתן היה לנסח את הדברים אחרת, באופן פחות פוגעני? סביר להניח. אך מי שמבקש להיתפס למילה אחת, תוך התעלמות מוחלטת מההקשר, מהאיש וממסריו העקביים, חוטא לאמת ועושה זאת בזדון. יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר, איש שסיכן את חייו למען ביטחון ישראל אינספור פעמים, אינו מאמין ולא טען לרגע שחיילי צה"ל הורגים תינוקות לשם הנאה. זעקתו, גם אם בוטאה בחריפות, נבעה מכאב עמוק ומדאגה כנה מפני תהליכים מסוכנים של הקצנה, אובדן רגישות מוסרית ופגיעה בערכי היסוד של צה"ל והחברה הישראלית. הוא לא דיבר על "תחביב" במובן המילולי, אלא השתמש בדימוי קשה כדי לזעזע, כדי לעורר דיון נוקב על מקרים חריגים וכואבים שעלולים להכתים את כולנו אם לא נתמודד איתם באומץ. מי שמכיר את גולן יודע עד כמה צה"ל יקר לליבו, ועד כמה הוא חרד לדמותו המוסרית. ביקורתו, גם אם צורבת, נובעת מאהבת המדינה ומהבנה עמוקה שצבא חזק הוא בראש ובראשונה צבא ערכי. הניסיון לצייר אותו כמי ששונא את חיילי צה"ל הוא דמגוגיה זולה ומסוכנת, והאשמות מצד גורמים בחיל האוויר, המדגישים את ההקפדה על נהלים ערכיים, אינן סותרות את דאגתו של גולן מפני שחיקה אפשרית באותם ערכים בדיוק תחת לחץ פוליטי וציבורי מסוים.

ההאשמה החמורה והמקוממת מכל היא הקשירה הישירה בין דבריו של גולן לפיגוע הטרור בוושינגטון. "הדם על ידיו", קבעו שרים בישראל כמו בן גביר, אליהו, זוהר, שיקלי ורגב, כאילו מילים שנאמרו בוויכוח פנימי בישראל הן שהניעו מחבל אנטישמי בצדה השני של הגלובוס. זוהי לא פחות מעלילת דם מודרנית, המנצלת באופן מחפיר את כאב הפיגוע כדי לנגח יריב פוליטי. האחריות לרצח יהודים מוטלת על הרוצחים עצמם ועל מסיתיהם הישירים – אלו המפיצים שנאה אנטישמית וקוראים לאלימות. להטיל אחריות כזו על קצין בכיר בישראל, שכל חייו נלחם בטרור, היא חציית קו אדום מוסרי ודמגוגיה במיטבה הגרוע. האם באמת סבורים השרים המאשימים שאלמלא דברי גולן, האנטישמיות הייתה נעלמת מהעולם? האם טרוריסטים זקוקים לציטוט כזה או אחר כדי לבצע את זממם? הטענה מגוחכת ומסוכנת. היא מספקת אליבי למחבלים ומסיטה את הדיון מהאיומים האמיתיים. יתרה מכך, היא יוצרת תקדים מסוכן שבו כל ביקורת פנימית על מדיניות הממשלה או על תופעות שליליות בחברה עלולה להיות מוצגת כהצדקה לטרור. זהו מדרון חלקלק שמוביל ישירות להשתקת כל קול ביקורתי, והוא מסוכן פי כמה לביטחון ישראל מאמירה כזו או אחרת, קשה ככל שתהיה.

אם כבר מדברים על הסתה ופגיעה בביטחון ישראל, ראוי לבחון את התנהלותם של המאשימים עצמם. ממשלה שבה יושבים שרים המתבטאים באופן קיצוני, שקוראים לסיפוח שטחים ללא מתן זכויות, שמקדמים חקיקה הפוגעת בבית המשפט העליון ובמערכת אכיפת החוק, ושחלקם אף התבטאו בעבר באופן התומך בטרנספר או בפגיעה בערבים – היא זו שמספקת תחמושת אמיתית לאויבי ישראל ומלבה את האש. האם שכחנו את ההתבטאויות של שרים מסוימים שזכו לגינויים בינלאומיים חריפים? האם התעלמנו מהנזק התדמיתי העצום שנגרם לישראל בעקבות מהלכים חד-צדדיים ופרובוקציות מיותרות? הניסיון הנואש להדביק ליאיר גולן אחריות לטרור הוא לא רק ציני, אלא גם ניסיון שקוף להסיט את האש מהכישלונות והבעיות של הממשלה עצמה. זוהי "ממשלת כהנא חי של נתניהו", כפי שגולן עצמו כינה אותה, המנסה לכסות על אזלת ידה ועל מדיניותה הקיצונית באמצעות ציד מכשפות נגד כל מי שמעז למתוח עליה ביקורת. הם אלו שמפלגים את העם, מסיתים איש נגד אחיו, ומחלישים את החוסן הלאומי מבפנים. הם אלו שפוגעים במורל צה"ל כאשר הם נותנים גיבוי עיוור להתנהלות פסולה או מתעלמים מאזהרות של בכירי מערכת הביטחון. דבריו של השר שיקלי, כי מי ש'מעליל ש’התחביב׳ של חיילי צה”ל ומדינת ישראל הוא להרוג תינוקות – שותף מלא לתוצאה', הם שיא הצביעות וההסתה.

הטענה כי דברי גולן הם "מהלך פוליטי מחושב, ואף נואש, לחזור לתודעה הציבורית", כפי שנטען בניתוחים מסוימים, היא ניסיון נוסף לגמד את האיש ואת חשיבות דבריו. יאיר גולן מעולם לא חשש להביע את דעתו, גם כשהייתה לא פופולרית וגם כששילם על כך מחיר אישי. זכורה היטב התבטאותו על "תהליכים" ביום השואה, שגם אז עוררה סערה אך בדיעבד רבים הכירו באומץ לומר דברים קשים מתוך דאגה כנה. גולן אינו מחפש רלוונטיות פוליטית באמצעות פרובוקציות; הוא מונע מתחושת אחריות עמוקה כלפי המדינה שעליה הגן כל חייו. כשהוא רואה תופעות המאיימות על דמותה המוסרית והדמוקרטית של ישראל, הוא אינו יכול לעמוד מנגד. הוא מתריע, הוא מוחה, הוא קורא להתעוררות – גם אם זה כרוך בהתנגשות חזיתית עם הקונצנזוס או עם בעלי השררה. העובדה שדבריו מעוררים תגובות כה קשות רק מוכיחה עד כמה הוא נוגע בנקודות רגישות וכואבות, ובכך חשיבותו. הוא אינו "קופץ לוואקום", אלא ממלא את חובתו האזרחית והמוסרית.

המתקפה הפרועה על יאיר גולן היא חלק ממגמה רחבה ומסוכנת יותר: ניסיון להשתיק כל ביקורת, להפוך כל דיון נוקב ל"בגידה" או ל"סיוע לאויב". זוהי דרכם של משטרים אפלים, לא של דמוקרטיה חפצת חיים. דמוקרטיה בריאה ניזונה מוויכוח פנימי, גם אם הוא קשה וצורב. היכולת לבקר את עצמנו, להכיר בטעויות ולתקן אותן, היא מקור כוחנו, לא חולשתנו. מי שטוען שביקורת פנימית מלבה אנטישמיות, לא מבין את טבעה של האנטישמיות ולא מבין את חשיבותה של חברה פתוחה. אנטישמיות היא שנאה עתיקת יומין שאינה זקוקה לתירוצים. מי שמספק לה דלק הם דווקא אלו שפועלים באופן המנוגד לערכים אוניברסליים, אלו שמקדמים מדיניות מפלה או אלימה, ואלו שמנסים להציג את ישראל כמדינה שאינה מוכנה לספוג שום ביקורת. דבריו של גולן, שבאו מתוך דאגה לערכיה של ישראל, הם ההיפך הגמור מכך. הם ביטוי לרצון שישראל תהיה אור לגויים, ולא מדינה המצדיקה כל עוול בשם הביטחון. גם קריאתו של הנשיא הרצוג לרגיעה חשובה, אך אסור שהיא תתפרש כקריאה להשתקת הביקורת הלגיטימית.

לסיכום, יאיר גולן אינו אויב העם, הוא לא "עוכר ישראל" ולא "שותף לטרור". הוא פטריוט ישראלי, לוחם ומפקד עתיר זכויות, שאוהב את המדינה וחרד לעתידה. דבריו, גם אם נאמרו בחריפות יתרה, היו זעקת שבר של מי שרואה לנגד עיניו תהליכים מסוכנים ומבקש לעצור אותם לפני שיהיה מאוחר מדי. ההתקפות הפרועות עליו, ההאשמות המופרכות והניסיונות להשתיקו, הם עדות למצבה העגום של הפוליטיקה הישראלית ולאיום הממשי על חופש הביטוי והדמוקרטיה. במקום לעסוק בהסתה ובהטלת רפש, ראוי שנתייחס ברצינות לאזהרותיו של גולן וננהל דיון ציבורי אמיתי על דמותה המוסרית של מדינת ישראל ועל הכיוון שאליו היא צועדת. ההיסטוריה תשפוט בחומרה את מי שבחרו להשתיק את השומרים בשער במקום להקשיב לאזהרותיהם. יאיר גולן הוא אחד מאותם שומרים, וקולו חייב להישמע – צלול, אמיץ וללא מורא.