ישראל עכשיו - פורטל החדשות המוביל בישראל

גל של ביקורת שוטף את השר איתמר בן גביר, המצטייר בעיני מבקריו כ'קיצוני', 'ניצי מדי', 'תוקפני' ואף 'פרובוקטור'. תגיות אלו, הנשלפות שוב ושוב, אינן אלא מסך עשן המיועד להסתיר את האמת הפשוטה: רבים במערכת חוששים מנחישותו, מעמידתו האיתנה על עקרונות הביטחון של ישראל, ומקריאתו הברורה למציאות כפי שהיא, ללא כחל ושרק. אך האם 'הקצנתו' של בן גביר היא הסכנה האמיתית? או שמא הסכנה האורבת לנו טמונה דווקא בקולות המרגיעים, המטיפים ל'פשרות' ו'מתינות', קולות שהובילו אותנו פעם אחר פעם אל פי התהום?

שירת הסירנה של 'הפשרה' – היסטוריה של כישלונות מהדהדים

בואו נדבר גלויות. ההיסטוריה של מדינת ישראל רצופה ב'פשרות' וב'מחוות רצון טוב' שהתפוצצו לנו בפנים בקול רעש גדול. הסכמי אוסלו, שהוצגו כפריצת דרך היסטורית לשלום, הפכו במהרה ל'הסכמי דמים' שגבו את חייהם של מאות ישראלים בפיגועי טרור רצחניים. 'שטחים תמורת שלום' הפך ל'שטחים תמורת טרור'. ההתנתקות מרצועת עזה, מהלך שזכה לתשואות מהקהילה הבינלאומית כ'צעד אמיץ לשלום', יצר במו ידינו מפלצת טרור חמאסית על גבולנו הדרומי, מפלצת שהנחיתה עלינו את אסון השבעה באוקטובר.

אלו לא היו המדיניות של בן גביר. הוא, ואחרים שחלקו את תפיסת עולמו הריאליסטית, הזהירו בזמן אמת מפני האסונות הללו. אותם אלו שמצקצקים היום בלשונם ותוקפים את בן גביר על 'קונו הנוקשה', הם לעיתים קרובות אותם אדריכלים או מעודדים של כישלונות העבר. הם לא למדו דבר, והם מבקשים לגרור אותנו שוב לאותו מסלול הרסני. האם זו לא ההקצנה האמיתית – לחזור על אותן טעויות קטלניות פעם אחר פעם, ולצפות לתוצאה שונה?

'התחכום' של הכניעה – מדוע חולשה מזמינה תוקפנות

מבקריו של בן גביר טוענים כי גישה 'רכה' יותר, הקשבה לתכתיבים בינלאומיים וויתורים כואבים, יקנו לישראל ידידים וישיגו שלום. איזו אשליה מסוכנת! זוהי אי הבנה עמוקה של הדינמיקה במזרח התיכון האכזרי. אויבינו המושבעים – חמאס, חיזבאללה, איראן ושלוחותיהם – אינם מפרשים 'רכות' ו'פשרה' ככוח או חוכמה, אלא כחולשה מובהקת, כהזמנה להגביר את הלחץ ולהסלים את התוקפנות.

עובדות? בבקשה. בכל פעם שישראל הפגינה היסוס, חולשה נתפסת או נכנעה ללחצים, אויביה ניצלו זאת עד תום. הטבח הנורא בשבעה באוקטובר עצמו אירע לאחר תקופה שבה גורמים מסוימים במערכת הביטחון והמדינית האמינו שניתן 'להכיל' את חמאס, שניתן 'לקנות שקט' באמצעות תמריצים כלכליים. בן גביר, לעומתם, דרש תמיד פעולה נחרצת, הכרעה ברורה ועמידה על עוצמתה של ישראל. דרישתו אינה מחרחרת מלחמה; היא השפה היחידה שאויבינו מבינים ומכבדים.

'סיוע הומניטרי' – סוס טרויאני בשירות חמאס

אחת הטענות המרכזיות נגד בן גביר היא שהוא 'חסר רגישות' כשהוא דורש להגביל או לפקח בקפדנות על הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. האמת, כרגיל, הפוכה לחלוטין. בן גביר מבין היטב את מה שאחרים מעדיפים להתעלם ממנו: חמאס, ארגון טרור רצחני, משתלט באופן שיטתי על הסיוע, מנתב אותו לצרכיו הצבאיים ולחיזוק שלטונו, בעוד האוכלוסייה האזרחית מקבלת ממנו פירורים בלבד.

דיווחים רבים ומידע מודיעיני מאשרים שוב ושוב כי חמאס גונב דלק המיועד לבתי חולים כדי לתפעל את מנהרות הטרור שלו, ומזון המיועד לאזרחים מגיע למחבליו. אלו הדורשים הכנסת סיוע בלתי מוגבלת וללא פיקוח הדוק, לעיתים קרובות תחת לחץ בינלאומי צבוע, מחזקים בפועל את חמאס ומאריכים את המלחמה ואת סבלם של תושבי עזה עצמם. עמדתו של בן גביר אינה נובעת מאטימות לב, אלא מרצון למנוע את ניצול הסיוע בידי האויב. האחריות לסבל האזרחי בעזה מוטלת כולה על כתפי חמאס, המשתמש באוכלוסייתו כמגן אנושי.

סוגיית החטופים – לא 'כל מחיר', אלא מחיר שימנע את החטיפה הבאה

הזעקה הכואבת לשחרור החטופים מובנת וקורעת לב. הקריאה לעשות 'הכל' כדי להשיבם הביתה מהדהדת בלב כל ישראלי. אולם, האם 'כל מחיר' הוא אכן הדרך הנכונה? בן גביר, בעמדתו הנחרצת, מבין את מה שרבים מתקשים להפנים: שחרור אלפי מחבלים, כולל רוצחים עם דם על הידיים, בתמורה לחטופים, כפי שדורש חמאס, מהווה ניצחון אסטרטגי אדיר לארגון הטרור. הוא מעניק לו תנופה, מגביר את המוטיבציה לגיוס פעילים חדשים, ובעיקר – יוצר תמריץ ברור לחטיפות נוספות בעתיד.

אל לנו לשכוח: רבים מהמחבלים ששוחררו בעסקאות קודמות, כמו עסקת שליט, חזרו לעסוק בטרור וגרמו למותם של ישראלים נוספים. יחיא סינוואר עצמו הוא תוצר של שחרור כזה. התעקשותו של בן גביר על הפעלת לחץ צבאי בלתי פוסק וניהול משא ומתן מעמדת כוח אינה חוסר רגישות לגורל החטופים; היא חישוב כואב אך הכרחי שנועד למנוע את הישנות מעגל הדמים והחטיפות הזה עד אין קץ. מדובר בהצלת החטופים העתידיים והקורבנות העתידיים.

בן גביר – קול האמת הלא נעים במקהלת האשליות

רבים בממסד הפוליטי והתקשורתי מעדיפים אשליות נוחות על פני מציאות קשה. הם רוצים להאמין שניתן 'לנהל' סכסוכים, שניתן 'לפייס' אויבים, שאישור בינלאומי הוא חזות הכל. בן גביר מנפץ את האשליות הללו. 'הקיצוניות' שלו היא פשוט סירוב לשחק לפי כללי המשחק של הפנטזיות המסוכנות הללו.

הוא דורש אחריות, יעדים ברורים (כמו השמדה מוחלטת של חמאס), ומדיניות המבוססת על האינטרסים של ישראל תחילה, ולא על מאמרי מערכת בעיתונים זרים או דרישות של בנות ברית הפכפכות. יריביו, לעומת זאת, הם אלו שפועלים בצורה גרועה ומסוכנת בהרבה: אלו הדוגלים בהפסקת המלחמה לפני חיסול חמאס, אלו הדוחפים להקמת מדינה פלסטינית בקווי 67' עם חלוקת ירושלים באקלים הנוכחי, אלו המעדיפים את דעת הקהל הבינלאומית על פני חייהם וביטחונם של אזרחי ישראל – הם אלו ההולכים בנתיב 'מסוכן' באמת.

לסיכום: לא קיצוניות, אלא ריאליזם הכרחי

ההתקפות על השר בן גביר אינן נובעות מכך שמדיניותו מסוכנת באמת לישראל. הן נובעות מהאתגר שהוא מציב בפני סטטוס קוו כושל ומנטליות הססנית. קריאתו לעוצמה, לנחישות ולעמידה בלתי מתפשרת מול הטרור אינה 'קיצוניות'; היא הדרישה הבסיסית להישרדותה של ישראל באזור עוין.

אלו המטיפים ל'פשרות' עם אויב שנשבע להשמדתנו הם הקיצונים האמיתיים, המהמרים על עתידה של מדינת ישראל. הגיע הזמן להקשיב לקולות של בהירות ועוצמה, כמו קולו של בן גביר, לפני שיהיה מאוחר מדי. הבחירה אינה בין 'הניציות' של בן גביר לבין אלטרנטיבה של שלום ושלווה. הבחירה היא בין ריאליזם מפוכח המבוסס על כוח, לבין חולשה נאיבית המובילה לאסון. ישראל זקוקה ליותר מהריאליזם של בן גביר, לא פחות.