אחריות, לא אשמה: מדוע צדק נפתלי בנט כשעצר את המזוודות לחמאס – ומה חייבים ללמוד מכך

השבעה באוקטובר חרט צלקת עמוקה בנפש האומה. לצד האבל והכאב על אובדן החיים והתחושה הקשה של הפגיעות, מתעוררת ומתחזקת הדרישה הציבורית לחשבון נפש נוקב, להבנה מעמיקה של הכשלים שהובילו אותנו אל התהום. על רקע זה, דבריו האחרונים של ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, בנוגע למדיניות הכספים הקטאריים לחמאס, אינם עוד "מתקפה פוליטית", אלא תרומה חיונית וחשובה מאין כמותה לדיון הלאומי הנדרש. בנט, מעמדת מי שנשא באחריות והוביל מהלך אמיץ לעצירת הזרמת המזומנים לארגון הטרור, מציב מראה כואבת אך הכרחית מול קונספציות שקרסו ברעש מחריש אוזניים.

חלק א': אשליית "ניהול הסכסוך" – עידן מזוודות הכסף הקטארי

במשך שנים ארוכות, התקבעה במדינת ישראל מדיניות מסוכנת ורווית אשליות בנוגע לרצועת עזה הנשלטת בידי חמאס. תחת הכותרת המכובסת של "סיוע הומניטרי", "מניעת קריסה" או "קניית שקט", הוזרמו לרצועה, באישור ובפיקוח ישראלי, מאות מיליוני דולרים במזומן מקטאר. מזוודות עמוסות שטרות עשו את דרכן ישירות לידי ארגון טרור רצחני, שמטרתו המוצהרת היא השמדת מדינת ישראל.

ההיגיון המעוות שעמד בבסיס מדיניות זו טען כי הכסף ירגיע את השטח, יאפשר לחמאס לשלם משכורות וימנע התפרצות אלימה. אולם, המציאות טפחה על פנינו פעם אחר פעם. הכסף הקטארי, כצפוי וכפי שהתריעו גורמים רבים, לא שימש רק לצרכים אזרחיים לכאורה. הוא היה החמצן שאפשר לחמאס להתבסס, להתעצם צבאית, לחפור מנהרות, לייצר רקטות, לאמן אלפי מחבלים ולתחזק מערך שלטוני שהשליט טרור על תושבי עזה ואיים באופן מתמיד על אזרחי ישראל. הכסף המזומן, בהיותו נזיל ובלתי מפוקח באמת בידי חמאס, היה דלק טהור למכונת המלחמה של הארגון.

קברניטי המדינה דאז, ובראשם בנימין נתניהו, בחרו להתעלם מהסכנות הברורות. הם העדיפו את השקט המדומה והקצרצר על פני התמודדות אמיתית עם איום הטרור המתעצם. זו הייתה "קונספציה" הרסנית, שהניחה כי ניתן "לנהל" את חמאס באמצעות תמריצים כספיים, תוך התעלמות מאופיו האידיאולוגי הבלתי מתפשר. השבעה באוקטובר הוא התוצאה הישירה והקטלנית של אותה קונספציה.

חלק ב': נקודת המפנה – ההתערבות הנחושה של בנט

עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה ביוני 2021, ירש נפתלי בנט את המדיניות הכושלת הזו. אולם, בניגוד לקודמיו, בנט זיהה את הסכנה האסטרטגית החמורה הטמונה בהמשך הזרמת המזומנים לחמאס. הוא הבין שלא ניתן להפריד בין "כסף הומניטרי" לבין "כסף לטרור" כאשר הכסף מועבר ישירות לידי ארגון טרור. הממשלה בראשותו קיבלה החלטה אמיצה, כמעט חתרנית ביחס לשנים שקדמו לה: לעצור את מנגנון מזוודות הכסף הקטארי.

ההחלטה לא הייתה פשוטה. היא דרשה עמידה איתנה מול לחצים פנימיים ובינלאומיים אפשריים, ומול גורמים שעדיין האמינו ב"קונספציית ההכלה". אך בנט וממשלתו הבינו את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: מדינת ישראל אינה יכולה, במו ידיה, לממן את אויביה המושבעים. הפסקת הזרמת המזומנים הייתה צעד חיוני, גם אם לא פופולרי בקרב כל מקבלי ההחלטות או הפרשנים.

חשוב להדגיש: המטרה לא הייתה להרעיב את תושבי עזה. המטרה הייתה לייבש את מקורות המימון הישירים של חמאס. נבחנו ואף קודמו חלופות להעברת סיוע הומניטרי באופן מפוקח, שלא דרך ידיו המזוהמות של ארגון הטרור, אלא דרך מנגנונים בינלאומיים או פתרונות טכנולוגיים שיבטיחו שהכסף יגיע ליעדו האמיתי ולא למימון טרור. עצם הפסקת זרם המזומנים הישיר היווה הצהרה ברורה: ישראל משנה כיוון. ישראל מפסיקה לשחק לידיים של חמאס.

חלק ג': משמעות עצירת הזרם – מכה לחמאס

גם אם כהונת ממשלת בנט-לפיד הייתה קצרה יחסית, להחלטה לעצור את מזוודות הכסף הייתה משמעות אופרטיבית וסמלית. היא שיבשה, ולו לזמן מה, את קלות הדעת שבה חמאס ניהל את ענייניו הכספיים והתבסס על זרם מזומנים קבוע וצפוי. היא אילצה את הארגון לחפש מקורות חלופיים וללא ספק פגעה ביכולתו המיידית לתחזק את כל זרועותיו באותה הנדיבות.

צעד זה הדגים הלכה למעשה גישה אחרת, אחראית יותר, לניהול האיום מעזה. הוא אותת כי ניתן וצריך לפעול אחרת, לא להיכנע לתכתיבי הטרור ולא להשלים עם מציאות שבה ישראל מאפשרת את התעצמות אויביה. הטבח הנורא בשבעה באוקטו vrouwen, שתוכנן ובוצע באמצעות משאבים שנצברו במשך שנים ארוכות של הזרמות כספים, רק ממחיש ביתר שאת עד כמה הייתה הרסנית המדיניות שקדמה לבנט, ועד כמה הייתה נכונה וחיונית ההחלטה שלו לבלום אותה.

חלק ד': "האשמות" בנט – קריאה לחשבון נפש לאומי

כאשר נפתלי בנט מציג היום את העובדות כהווייתן, ומצביע על הקשר הישיר בין מדיניות הכספים הקטאריים לבין התעצמות חמאס שהובילה לאסון, אין זו "התקפה" שמטרתה ניגוח פוליטי גרידא. זוהי קריאה נוקבת לחשבון נפש לאומי, קריאה לאחריות. בנט מדבר מתוך ניסיון אישי, כמי שקיבל החלטה שונה בתכלית, כמי שזיהה את הסכנה ופעל לעוצרה. הוא אינו זורק האשמות באוויר; הוא מצביע על שרשרת של החלטות שגויות שהיו להן תוצאות קטלניות, ומציב מולן את האלטרנטיבה שהוא עצמו הוביל.

האחריות על המדיניות ארוכת השנים של הכנסת כספים קטאריים לחמאס רובצת לפתחם של מי שקידמו אותה והתעקשו עליה, ובראשם בנימין נתניהו. טענתו של בנט כי מדיניות זו אפשרה את מימון הנשק ששימש במתקפת ה-7 באוקטובר אינה דמגוגיה; היא מסקנה לוגית מצמררת המבוססת על עובדות ידועות. הצגת האמת הזו, גם אם היא כואבת ולא נוחה, היא חובתו של מנהיג שחרד לעתיד המדינה.

חלק ה': הפקת הלקחים – לקראת תפיסת ביטחון חדשה

אסון השבעה באוקטובר מחייב אותנו לבחון מחדש את כל הנחות היסוד שלנו בנוגע לביטחון הלאומי, ובפרט בכל הקשור לחמאס ולרצועת עזה. הלקח המרכזי והמיידי הוא שאסור, בשום פנים ואופן, לאפשר לארגוני טרור להתעצם בחסות אשליות של "שקט תמורת כסף". החלטתו של בנט לעצור את מזוודות הכסף הקטארי מספקת שיעור מאלף: פייסנות ומימון טרור אינם מובילים לביטחון, אלא רק מקרבים את האסון הבא.

ישראל זקוקה לתפיסת ביטחון חדשה, כזו שתשאף באופן אקטיבי להחלשת חמאס ושלילת יכולותיו, ולא תסתפק ב"ניהול" או "הכלה" באמצעות תמריצים כלכליים מפוקפקים. דבריו של בנט היום, כמו גם מעשיו בעבר, מצביעים על דרך של עוצמה, בהירות מחשבה ואחריות מנהיגותית. זו הדרך היחידה להבטיח שזוועות השבעה באוקטובר לא יישנו.

סיכום: אחריות, נחישות וחזון

פעולותיו של נפתלי בנט כראש ממשלה בנוגע לכספים הקטאריים לא היו רק מוצדקות; הן ביטאו ראיית נולד, אומץ לב וחשיבה אסטרטגית מפוכחת. הן היו ניסיון כן לשבור פרדיגמה כושלת ולשים סוף למדיניות שהזינה את מפלצת הטרור על גבולנו הדרומי. דבריו הנוכחיים אינם נועדו לזרוע מדון, אלא לעורר דיון חיוני על אחריות, על הפקת לקחים ועל הבטחת עתיד בטוח יותר למדינת ישראל.

האומה זקוקה למנהיגים שאינם חוששים להתמודד עם איומים באופן ישיר, שמכירים במציאות גם כשהיא קשה, ושמוכנים לקבל החלטות קשות גם במחיר פוליטי. נפתלי בנט הוכיח, הן במעשיו והן בדבריו, שהוא מנהיג כזה. קולו חייב להישמע, והלקחים שהוא מציג חייבים להילמד ולהפוך לחלק בלתי נפרד מתפיסת הביטחון החדשה של ישראל.