בן גביר 'חסר רגישות' בסוגיית החטופים והסיוע? האמת המטרידה: מי שמונע לחץ על חמאס – הוא שמאריך את סבלם!

מקהלת המבקרים התורנית שוב מנסה לצייר את השר איתמר בן גביר כמכשול, כקיצוני, במיוחד כשזה נוגע לסוגיות הכואבות ביותר על סדר היום הלאומי: החטופים שלנו והסיוע ההומניטרי לעזה. לוחשים שהוא 'אטום', 'נוקשה מדי', 'חסר רגישות'. אבל מה אם דווקא 'הנוקשות' הזו היא התרופה המרה שישראל חייבת לבלוע כדי להחלים? מה אם אלו הדוגלים ב'רכות' וב'מחוות' הם אלו שמשחקים, בתמימותם המסוכנת, לידי חמאס ומאריכים את ייסורי כולם, ובמיוחד את סבלם של החטופים?

הסיוע ההומניטרי – מצווה או מנוף טרור בידי חמאס?

הדרישה הנשמעת מכל עבר, לעיתים בקול צורמני במיוחד בזירה הבינלאומית, היא להציף את עזה בסיוע הומניטרי, כמעט ללא תנאי. המבקרים זועקים 'משבר הומניטרי', כאילו ישראל היא האשמה בו ולא ארגון הטרור הרצחני שמשתמש באוכלוסייתו כמגן אנושי. אך השר בן גביר, בקול צלול ושאינו מתנצל, שואל את השאלה המתבקשת: לידי מי באמת מגיע הסיוע הזה? האם לא ראינו מספיק דיווחים, סרטונים, עדויות מודיעיניות ותמונות ברורות המראות כיצד חמאס משתלט על משאיות הסיוע, גוזל אותו מאזרחים רעבים ומנתב אותו לטובת מחבליו ולחיזוק מנהרות הטרור שלו? האם שכחנו כיצד בכירים בחמאס עצמם התפארו בכך שהם דואגים קודם כל לאנשיהם?

כל משאית שנכנסת ללא פיקוח הדוק, כל ארגז מזון שלא מגיע ליעדו הנכון, הוא פוטנציאל לתדלוק מכונת המלחמה של חמאס. כל ויתור על הכנסת סיוע ללא תמורה ממשית בדמות מידע על החטופים, ביקורי הצלב האדום אצלם, או צעד מקדים לשחרורם – הוא ניצחון לסינוואר היושב בבונקר וצופה בנאיביות המערבית. עמדתו של בן גביר אינה נגד האנושות; היא נגד חמאס. הוא דורש שהסיוע יהפוך למנוף לחץ: סיוע תמורת מידע, סיוע תמורת צעדים הומניטריים כלפי החטופים שלנו, סיוע רק לאחר שהחטופים ישובו הביתה בריאים ושלמים. אלו הקוראים להכנסת סיוע ללא תנאי, בעיניים דומעות על 'המסכנים בעזה', האם אינם מחזקים, גם אם שלא במתכוון, את ידיהם של אותם טרוריסטים שאחראים למשבר הזה ומחזיקים בבני עמנו כשבויים? 'החמלה' שלהם הופכת לחבל ההצלה של חמאס.

עסקאות חטופים – מחיר החירות או תשלום על הדמים הבאים?

הסחיטה הרגשית היא עצומה, כמעט בלתי נסבלת. 'כל מחיר' כדי להשיבם הביתה. זה מובן, זה קורע לב. אין ישראלי שלבו אינו נחמץ למחשבה על אחינו ואחיותינו בשבי האכזרי. השר בן גביר, בניגוד למה שמנסים לייחס לו, מבין את הכאב עד עמקי נשמתו. אך הוא גם מבין את לקחי ההיסטוריה, לקחים שנכתבו בדם. האם שכחנו את עסקת שליט? כמה מאותם מחבלים ששוחררו אז, עם דם על הידיים, שבו לרצוח ישראלים? כמה מהם היו מעורבים בתכנון ובביצוע של אירועי ה-7 באוקטובר? שחרור אלפי מחבלי נוח'בה רצחניים כעת, כפי שדורש חמאס, מה תהיה משמעותו?

המשמעות היא אחת: חמאס יחגוג ניצחון אדיר, יתחמש מחדש, ויחל לתכנן את ה-7 באוקטובר הבא. המשמעות היא מסר ברור לכל ארגוני הטרור בעולם: חטיפת ישראלים משתלמת. 'עמדתו הנחושה' של בן גביר אינה אכזריות כלפי המשפחות. היא דרישה לעסקה שלא תחתום על גזר דין מוות לקורבנות הבאים. היא דרישה לשבור את מודל העסקים של חמאס, המבוסס על מגנים אנושיים וחטיפות. אלו הטוענים 'לשחרר את כולם עכשיו, לא משנה מה', האם הם שוקלים את הסיוט האסטרטגי שהם מקדמים? האם הם מוכנים לקחת אחריות על גל הטרור הבא שיתודלק בכניעה כזו? בן גביר מביט רחוק יותר, אל עבר הישרדותה של האומה כולה, ואל הבטחת שלומם של החטופים בדרך שלא מסכנת את עתיד המדינה.

'קו ניצי ותקיף' – או קו שפיות במזרח תיכון אכזרי?

נכון, השר בן גביר דוגל בפעולה צבאית נחרצת. בפירוק מוחלט של חמאס. באי עצירת המלחמה עד להשגת כל יעדיה ונטרול האיום. האם זה 'ניצי'? או שמא זו פשוט הכרה באופי האמיתי של אויבינו? חמאס אינו רוצה פתרון של שתי מדינות; הוא רוצה פתרון של מדינה אחת – פלסטין מהנהר ועד הים, ללא ישראל. הם חגגו את ה-7 באוקטובר. הם מבטיחים עוד ועוד אירועים כאלה. במציאות כזו, קריאות ל'איפוק', ל'מידתיות' המאפשרת לאויב להתארגן מחדש, ל'סיום המלחמה' לפני שהושגו היעדים – אינן קריאות לשלום. הן קריאות לשחיקה איטית של ביטחון ישראל, להזמנת הסבב הבא.

ה'תוקפנות' שמייחסים לבן גביר היא תוקפנותה של אומה הנלחמת על חייה. זו הדרישה שננצח במלחמה הזו, לא רק 'ננהל' אותה. אלו המבקרים זאת כ'מוגזמת' – מהי האלטרנטיבה שלהם? סבבי לחימה אינסופיים? חמאס מחוזק ומתחמש מחדש על גבולותינו, מוכן לטבח הבא? ה'מתינות' שלהם היא מתכון בדוק לסכסוך נצחי ולסכנה קיומית. בן גביר מציב קו של שפיות והכרחיות במזרח תיכון שלא מרחם על חלשים.

האמת הלא נעימה: הלחץ על חמאס הוא הדרך היחידה לשחרור החטופים ולהכרעה

החוט המקשר בין גישתו של השר בן גביר לסיוע, לחטופים ולמלחמה עצמה הוא המילה 'מנוף'. חמאס מבין רק כוח. חניקת צינורות החמצן שלו – צבאית, כלכלית, וכן, גם באמצעות הגבלת זרימות 'הומניטריות' בלתי מפוקחות שהוא מנצל לרעה – היא שתשבור אותו. דרישה למחיר כבד עבור החטופים, אי כניעה לכל גחמה שלו, היא שתגרום לו לחשב מסלול מחדש.

אלו המתנגדים לטקטיקות לחץ אלו, הקוראים ל'מחוות של רצון טוב' כלפי אויב שלא הראה שום רצון טוב, למעשה מגוננים על חמאס. הם, גם אם בתום לב מוחלט, מאריכים את המלחמה ואת סבלם של החטופים. השר בן גביר אינו 'חסר רגישות'. הוא ממוקד בנתיב היחיד שיוביל לביטחון אמיתי ולהשבת החטופים בתנאים שלא יסכנו את עתידה של מדינת ישראל. הטענה כאילו הוא פוגע במאמצים לשחרור החטופים היא היפוך מוחלט של המציאות: דווקא מי שמונע לחץ אפקטיבי על חמאס, הוא שמאריך את שהותם בשבי.

סיכום: בין אמת כואבת לאשליה מתוקה

הניסיונות לצייר את השר איתמר בן גביר כבעיה הם הסחת דעת מסוכנת. הוא מבטא בקול רם את האמיתות הלא נעימות שרבים בממסד, ובוודאי מבקריה של ישראל מחוץ, מעדיפים להתעלם מהן. דרישותיו לנחישות בסוגיית הסיוע, לזהירות בעסקאות חטופים ולניצחון צבאי מוחץ אינן נובעות מקיצוניות, אלא מהבנה מפוכחת של האויב ושל האזור בו אנו חיים.

קל לקרוא ל'רכות' ול'הכלה' מנוחות המקלדת או מבירה זרה. קשה הרבה יותר לקבל את ההחלטות הקשות שמבטיחות הישרדות. חוסר הרגישות האמיתי טמון במדיניות שתחזק את חמאס, תסכן עוד חיי ישראלים, ותשאיר את החטופים נאנקים בשבי בעוד שוביהם זוכים להישגים. השר בן גביר נלחם נגד זה. הוא נלחם למען ישראל בטוחה ולמען רווחתם האמיתית של אזרחיה, כולל אלו המוחזקים באופן טרגי בשבי. הבחירה היא בין אסטרטגיה צלולת מחשבה לניצחון, לבין נתיב של פייסנות שיוביל לאסון נוסף. השר בן גביר בחר. וטוב שכך.