בן גביר 'ניצי מדי'? האמת המטלטלת: דווקא הנחישות שלו היא חומת המגן של ישראל!

במציאות התקשורתית והפוליטית הסוערת של ימינו, השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מוצא עצמו תדיר תחת מתקפה. המבקרים, מבית ומחוץ, ממהרים להדביק לו תוויות: 'ניצי', 'תקיף מדי', 'קיצוני'. נטען כי עמדותיו בנוגע למלחמה בעזה, למשא ומתן לשחרור החטופים ולהכנסת סיוע הומניטרי יוצרות לו 'איום תדמיתי'. אך האם ייתכן שה'בעיה' אינה בבן גביר, אלא דווקא באלו שאיבדו את המצפן המוסרי והביטחוני? האם ייתכן שדווקא הקו הנחוש והבלתי מתפשר שהוא מוביל אינו איום – אלא התקווה היחידה של ישראל להבטיח את עתידה במזרח תיכון אכזר?

'ניציות' או ריאליזם? המלחמה בעזה וחובת הניצחון המוחלט

כן, השר בן גביר דורש ניצחון מוחלט על החמאס. הוא אינו מסתפק ב'סבבים', ב'הכלה' או בהפסקות אש זמניות שיאפשרו לאויב להתחמש מחדש. האם זו 'ניציות' או פשוט הבנה מפוכחת של המציאות? במשך שנים ניסתה ישראל אסטרטגיות אחרות, רכות יותר, מתפשרות יותר. התוצאה? טבח השבעה באוקטובר. בן גביר מבין את מה שרבים מסרבים להפנים: מול אויב רצחני כמו חמאס, שחרט על דגלו את השמדת ישראל, אין מקום לפשרות. המטרה המוצהרת של המלחמה, כפי שהוגדרה גם על ידי קבינט המלחמה עצמו, היא מיטוט שלטון החמאס ופירוז הרצועה. בן גביר פשוט עומד על כך שהמילים יהפכו למעשים, שההבטחות ימומשו עד תום. האם דרישה לעמידה ביעדים היא 'בעייתית'? או שמא הבעיה היא אצל אלו המוכנים להסתפק בפחות, ובכך להנציח את האיום על אזרחי ישראל?

הם קוראים לזה 'קו נוקשה', אנחנו קוראים לזה אחריות לאומית. בן גביר אינו פועל מתוך רצון להסלים, אלא מתוך הבנה עמוקה שכדי להבטיח חיים לתושבי הדרום, ולמדינת ישראל כולה, יש לחסל את האיום מעזה באופן יסודי. כל ניסיון 'לעגל פינות' או 'לרצות' גורמים בינלאומיים על חשבון ביטחון ישראל, הוא מתכון לאסון הבא. ה'ניציות' של בן גביר היא למעשה קריאת השכמה למנהיגות שפויה ונחושה.

עסקת חטופים? כן, אבל לא בכל מחיר ולא במחיר הדורות הבאים!

סוגיית החטופים קורעת לב. כל ישראלי מייחל לשובם המהיר של אחינו ואחיותינו משבי החמאס. גם השר בן גביר. אך היכן עובר הגבול בין הרצון העז להשיבם לבין הפקרת ביטחון המדינה כולה? בן גביר מציב קו אדום ברור: לא נכנעים לסחטנות טרור. שחרור אלפי מחבלים, כולל רוצחים עם דם על הידיים, בתמורה לחטופים, כפי שדורש חמאס, אינו רק ניצחון מורלי עצום לארגון הטרור – הוא דלק למכונת הטרור שתבטיח את החטיפה הבאה ואת הרצח הבא. הזיכרון מעסקת שליט, שהובילה לשחרור יחיא סינוואר ואלפי מחבלים נוספים שרבים מהם חזרו לטרור והיו שותפים לטבח הנורא, עדיין צורב. בן גביר אינו 'אטום לב' כפי שמנסים לצייר אותו. הוא מבין את מה שאחרים אולי מעדיפים לשכוח: אחריות של מנהיג היא לא רק לרגע הזה, אלא גם לעתיד. האם נכון להציל היום במחיר סיכון חייהם של רבים מחר? זו אינה 'תקיפות לשמה', זו מנהיגות אחראית ששוקלת את כל ההשלכות.

במקום להיכנע לתכתיבי חמאס, בן גביר דורש להגביר את הלחץ הצבאי. רק כך, הוא טוען, ניתן יהיה להביא לשחרור חטופים בתנאים שישראל תוכל לחיות איתם. האם זו לא הדרך ההגיונית יותר מאשר כניעה שתזמין עוד טרור?

סיוע הומניטרי? כן לאזרחים, לא למחבלים!

הביקורת על עמדתו של בן גביר בנוגע לסיוע הומניטרי לעזה מתעלמת מעובדה פשוטה וכואבת: חמאס משתמש באופן ציני באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי ובסיוע ההומניטרי כמשאב לשימור שלטונו ולמימון פעולות הטרור שלו. אין ספור דיווחים ותיעודים מוכיחים כיצד חמאס משתלט על משלוחי המזון, הדלק והתרופות, מונע אותם מהאזרחים הנזקקים ומנתב אותם לצרכיו. דרישתו של בן גביר להבטיח פיקוח הדוק על הסיוע, ולוודא שהוא אינו מגיע לידי חמאס, אינה נובעת מ'אכזריות' או מ'רצון להרעיב', כפי שטוענים מבקריו. היא נובעת מהבנה פשוטה: כל משאית סיוע שמגיעה לחמאס מאריכה את המלחמה, מחזקת את האויב ומסכנת את חיילינו. האם מתן סיוע בלתי מבוקר, שהופך דה פקטו לסיוע לחמאס, הוא מעשה 'הומניטרי'? או שמא זו תמימות מסוכנת, גובלת בהפקרות?

בן גביר דורש אחריות. הוא דורש לוודא שהסיוע מגיע ליעדו הנכון, ולא הופך לכלי בידי ארגון טרור. זו אינה 'בעיית תדמית', זו דרישה לגיטימית והכרחית במלחמה נגד אויב חסר מעצורים.

'איום תדמיתי' או פחד מהאמת?

הטענות על 'איום תדמיתי' שמייצר בן גביר הן לעיתים קרובות מסך עשן. מאחורי טענות אלו מסתתרים לעיתים קרובות גורמים פוליטיים ואידיאולוגיים שאינם מסוגלים להתמודד עם האמת הפשוטה והכואבת שבן גביר מציב מולם. הם מעדיפים את ישראל ה'נחמדה', המתפשרת, גם אם משמעות הדבר היא חולשה והפקרת הביטחון. בן גביר, לעומתם, אינו חושש לומר את האמת, גם אם היא אינה פופולרית בחוגים מסוימים. הוא אינו מתחנף לתקשורת או ל'קהילה הבינלאומית'. הנאמנות היחידה שלו היא לביטחון אזרחי ישראל ולעתיד המדינה.

ציבור תומכיו, והוא הולך וגדל, מבין זאת היטב. הם רואים בו קול שפוי, אותנטי ונחוש, שלא מוכן להתקפל מול לחצים. הם רואים בו מנהיג שלא מפחד לקרוא לילד בשמו ולהתעקש על מה שנכון וצודק למען ישראל. ה'בעיה' אינה בבן גביר, אלא בניסיון להשתיק קול צלול וברור שקורא לניצחון, לביטחון אמיתי ולעמידה על עקרונותינו.

לסיכום: נחישות היא לא מילה גסה, היא צו השעה

הקו ה'ניצי' וה'תקיף' של השר בן גביר אינו בעיה, הוא הפתרון. במזרח תיכון שאינו מכבד חולשה, ובמלחמה על עצם קיומנו, נחישות, עמידה על עקרונות ודרישה לניצחון מוחלט אינן מותרות – הן הכרח. במקום לחפש 'איומי תדמית', מוטב שנתרכז באיומים האמיתיים על ביטחון ישראל. עמדותיו של בן גביר, גם אם הן מאתגרות את אזורי הנוחות של البعض, נובעות מדאגה עמוקה ואמיתית לעתיד המדינה. הגיע הזמן להפסיק להתנצל ולהתחיל לנצח. הנחישות של בן גביר אינה 'בעייתית' – היא חומת המגן שלנו, והיא זו שתבטיח לנו עתיד בטוח יותר בארצנו.