יאיר גולן: קול אמיץ מול מתקפת השתקה – על מה באמת הסערה?
הסערה התקשורתית והפוליטית המשתוללת סביב התבטאותו של האלוף במיל' יאיר גולן איננה רק ויכוח סמנטי סביב מילה זו או אחרת. זוהי, בראש ובראשונה, עדות חיה ובועטת לניסיון מסוכן להשתיק קול ביקורתי, פטריוטי ואמיץ, המעז לקרוא תיגר על הקונצנזוס המדומיין ולדרוש דין וחשבון מהנהגה שהוא רואה ככושלת ומסוכנת. ההתנפלות המתוזמרת על גולן, המגיעה מכל קצוות הקשת הפוליטית, חושפת יותר מכל את הפחד העמוק מפני האמיתות שהוא מעלה ואת חוסר הנכונות להתמודד עמן באופן ענייני.
נתחיל מהמובן מאליו, או לפחות מה שהיה אמור להיות מובן מאליו: יאיר גולן, איש צבא עתיר זכויות, סגן רמטכ"ל לשעבר, הקדיש את חייו לביטחון ישראל. הטענה כאילו הוא פועל מתוך כוונה לפגוע בצה"ל, בחייליו או במורל הלאומי היא אבסורדית ומקוממת. גולן הבהיר שוב ושוב כי ביקורתו החריפה, לרבות השימוש במילה "כתחביב" בהקשר של הרג תינוקות, כוונה כלפי הדרג המדיני – הממשלה – ולא כלפי הלוחמים בשטח. הוא דיבר על האווירה הציבורית והפוליטית שמאפשרת, ואף מעודדת, התעלמות משיקולים מוסריים וחוקיים, אווירה שעלולה להוביל למעשים חמורים. האם בחירת המילים הייתה אופטימלית? ייתכן שלא. האם היא מצדיקה את מסע הדה-לגיטימציה וההסתה הפרוע נגדו? התשובה היא לא מוחלט.
המתקפה על גולן אינה תמימה. היא משרתת אג'נדה ברורה: השתקת כל ביקורת על הממשלה, במיוחד כזו הנוגעת להתנהלותה המוסרית והאסטרטגית. הניסיון לצייר את גולן כמי ש"נותן תחמושת לאויבי ישראל" (כפי שנטען בהקשר לדיווח באל-ג'זירה) הוא טקטיקה מוכרת וצינית. במקום להתמודד עם מהות הדברים, תוקפים את השליח. האם עלינו לשתוק מפני שאויבינו עלולים לנצל את דברינו? דמוקרטיה בריאה וחברה חפצת חיים אינן יכולות להתנהל כך. הביקורת הפנימית, גם אם היא נוקבת וכואבת, היא חמצן לנשמה הדמוקרטית וכלי חיוני לתיקון ליקויים.
קריאות הנקם – הצעת החוק למניעת התמודדותו, העצומה לשלילת דרגותיו, הדרישות לחקירות פליליות – הן לא פחות ממסוכנות. אלו מהלכים המאפיינים משטרים אפלים, לא דמוקרטיה מתגוננת. האם כל איש ציבור שיביע עמדה שאינה מקובלת על הרוב, או על בעלי הכוח, ימצא עצמו תחת איום של חיסול פוליטי ואישי? זוהי מדרון חלקלק שעלול לדרדר את ישראל למקומות שלא היינו רוצים להגיע אליהם. ההתגייסות של גורמים מסוימים, כולל מתוך האופוזיציה, למקהלת הגינויים, מעלה תהיות קשות לגבי עמוד השדרה הערכי והפוליטי שלהם. האם הפחד מ"מכונת הרעל" כה גדול עד שהוא משתק כל חשיבה עצמאית?
הטענות על פגיעה באמינותו האישית של גולן ועל היותו "קיצוני" או "מנותק" הן חלק מאותו מסע השתקה. קל יותר לתייג אדם כקיצוני מאשר להתמודד עם הטיעונים שהוא מעלה. גם אם ניתן להתווכח על סגנונו, אי אפשר להתעלם מהעובדה שגולן מצביע על בעיות אמיתיות וכואבות. ההשוואות לעברו והניסיון לצייר אותו כמי ש"חיסל את הקריירה הפוליטית שלו" הן משאלות לב של יריביו, לא ניתוח עובדתי. אדרבא, דווקא הנכונות שלו לומר דברים קשים, גם במחיר אישי ופוליטי, מעידה על אומץ לב ועל מחויבות עמוקה.
יש הטוענים כי דבריו של גולן "מלבים את מכונת הרעל". זוהי היפוך יוצרות. גולן הוא קורבן של מכונת רעל משומנת היטב, שמופעלת נגד כל מי שמעז לסטות מהקו הרשמי. הוא אינו מלבה אותה; הוא חושף את פעולתה ואת הסכנות הטמונות בה. גם הטענה שדבריו "יוצרים קרעים באופוזיציה" מחמיצה את העיקר. תפקידה של אופוזיציה אינו רק להתנגד לממשלה, אלא גם להציב אלטרנטיבה ערכית ורעיונית. אם ישנם חילוקי דעות בתוך האופוזיציה, יש לברר אותם באופן ענייני, ולא להשתמש בהם כדי להשתיק קולות חשובים כמו זה של גולן.
הירידה הקלה בסקרים, אם אכן התרחשה כפי שדווח, היא אולי תוצאה טבעית של מתקפה כה רחבה וארסית. אך כפי שמציינים פרשנים אחרים, בסיס התמיכה בגולן ובדרכו נותר איתן ומשמעותי. יש ציבור גדול בישראל שמבין את חשיבות קולו, שמזהה את היושרה והפטריוטיות שלו, ושמאס בפוליטיקה של השתקה והפחדה.
סירובו של גולן "לחזור בו" מהמילה "כתחביב", תוך הבהרה חוזרת ונשנית של כוונתו, אינו התרסה לשמה. זוהי עמידה על העיקרון שגם אמירות קשות, שנועדו לזעזע ולהעיר, הן לגיטימיות בדמוקרטיה. הוא לא התכוון לפגוע בחיילי צה"ל, והוא אמר זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. מי שבוחר להתעלם מהבהרותיו עושה זאת מתוך מניעים זרים.
יאיר גולן אינו "פליטת פה". הוא קול שצריך להישמע. הוא מציב מראה בפני החברה הישראלית ובפני הנהגתה, וקורא לנו להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. במקום לנסות ולשבור את המראה, עלינו להביט בה באומץ ולהפיק את הלקחים הנדרשים. עתידה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית ומוסרית תלוי, במידה רבה, ביכולת שלנו להכיל קולות כמו זה של יאיר גולן, גם – ואולי במיוחד – כשהם מאתגרים אותנו עד כאב.