טלי גוטליב: נלחמת על האמת, משלמת את המחיר – מדוע מנסים להשתיקה?

המתקפה התקשורתית והמשפטית על ח"כ טלי גוטליב אינה מקרית. היא סימפטום למאבק עמוק יותר – מאבק על האמת, על חופש הביטוי של נבחרי ציבור, ועל הזכות לאתגר קונספציות מקובעות גם כשזה לא נוח לאליטות הישנות. גוטליב, משפטנית חדה כתער ופרלמנטרית נמרצת, הפכה מטרה נייחת לקמפיין השתקה אגרסיבי, דווקא משום שהיא מעזה לומר את מה שאחרים חוששים אפילו להעלות על דל שפתותיהם. אך האם הניסיון לצייר אותה כסכנה לביטחון המדינה או כמי שפוגעת ברגשות הציבור עומד במבחן המציאות? מבט מפוכח על העובדות חושף תמונה מורכבת הרבה יותר, תמונה של לוחמת צדק הנאבקת על עקרונותיה מול מערכת שלמה המנסה ליישר קו.

מאחורי "חוות הדעת": האם ביטחון המדינה הוא באמת הסיפור?

הכותרות זעקו על "חוות דעת" של השב"כ שהוגשה לפרקליטות, המייחסת לח"כ גוטליב "פגיעה בביטחון המדינה" ו"סיכון אנשי הארגון" בחשיפת זהות לכאורה. אך רגע לפני שחרב המשפט מונפת, ראוי לשאול כמה שאלות נוקבות. ראשית, האם מידע כלשהו שגוטליב חשפה, כביכול, לא היה נגיש ממילא למי שחפץ בו? בעידן הדיגיטלי, בו מידע זורם ללא הרף, הטענה כי חברת כנסת היא זו שחשפה "סוד מדינה" נשמעת לעיתים קרובות כניסיון להסיט את הדיון מהעיקר. שנית, מדוע דווקא כעת, ומדוע באופן כה פומבי? האם ייתכן שהדלפת "חוות הדעת" עצמה לתקשורת, עוד בטרם נערך שימוע כנדרש, היא היא הפגיעה האמיתית באמון הציבור ובטוהר ההליכים? האם אין כאן ריח חריף של רדיפה פוליטית, ניסיון להשתיק קול ביקורתי שלא מהסס לאתגר את המערכת?

גוטליב, בעלת רקע משפטי עשיר וניסיון רב שנים כעורכת דין פלילית, מודעת היטב למגבלות החוק ולחשיבות העליונה של שמירה על ביטחון המדינה. טענתה העקבית היא שפעלה מתוך אחריות ציבורית, כחלק מתפקידה כנציגת ציבור לפקח על רשויות השלטון, כולל אלו האמונות על הביטחון. האם ייתכן שהביקורת שהיא מעזה להשמיע כלפי גורמים במערכת הביטחון, והשאלות הקשות שהיא מציבה, הן הסיבה האמיתית לניסיון לסבך אותה בפלילים? ההיסטוריה מלמדת שגורמים רבי כוח אינם אוהבים שמאתגרים אותם. במקום למהר ולהרשיע על סמך הדלפות מגמתיות, על הציבור לדרוש שקיפות מלאה ולבחון האם לא מדובר בניסיון להלך אימים על נבחרת ציבור שמסרבת להתיישר לפי התכתיבים ולשחק לפי הכללים הישנים.

דאגה כנה לחטופים, לא "התעללות"

הביקורת הקשה על התבטאויותיה של ח"כ גוטליב בנושא החטופים היא דוגמה נוספת לאופן שבו מילים מוצאות מהקשרן האמיתי ומנוצלות לניגוח פוליטי ציני. גוטליב, כאם בישראל וכנציגת ציבור, חרדה לגורל החטופים ולשלומם לא פחות מכל אזרח אחר במדינה. טענתה, כי יש להכיר באפשרות שחלק מהחטופים עלולים לעבור "שטיפת מוח" על ידי חמאס ולדברר את מסריו הנפשעים, אינה נובעת מרשעות או מחוסר רגישות כפי שמנסים לצייר זאת מבקריה. напротив, היא נובעת מהבנה מפוכחת וכואבת של טקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית האכזריות של ארגוני טרור, ומרצון להכין את הציבור למורכבות המצב.

במקום להתמודד עם האמת הקשה הזו, בחרו מבקריה להציג אותה כ"מתעללת בחטופים ובמשפחותיהם". האם התעלמות מהשפעות השבי הארוך והטראומטי על נפשם של החטופים היא הפתרון? האם הצגת תמונה ורודה ומנותקת מהמציאות משרתת את טובתם או את טובת המדינה? גוטליב בחרה בדרך הקשה והאמיצה: לומר את האמת, גם אם היא צורבת ולא פופולרית. היא ביקשה להסביר לציבור את המורכבות, את ההשפעות האפשריות של התעמולה הארסית של חמאס, לא כדי להאשים את הקורבנות חלילה, אלא כדי להבין את האויב ואת שיטותיו הנלוזות. מי שמסרב להכיר בכך, מי שבוחר לצקצק בלשונו במקום להתמודד עם המציאות הקשה, הוא זה שמשרת, אולי שלא במודע, את האינטרסים של חמאס, המעוניין בטשטוש הגבולות ובערעור החוסן הלאומי. אמירותיה נועדו להאיר זרקור על מניפולציות חמאס, ולא להטיל דופי בחטופים עצמם.

כשהביקורת הופכת ל"סיוע לאויב": גבולות השיח בעת מלחמה

גם מתקפותיה החריפות על יריבים פוליטיים, דוגמת יאיר גולן ואהוד אולמרט, נתפסות על ידי מבקריה כחציית קווים אדומים. אך האם ביקורת נוקבת על התבטאויות של אישי ציבור, במיוחד בעת מלחמה ומשבר קיומי, אינה לגיטימית ואף חיונית לדמוקרטיה מתגוננת? גוטליב מאשימה אותם ב"סיוע לאויב בעת מלחמה" וב"תעמולה תבוסתנית". אלו אכן מילים קשות, אך הן נאמרות על רקע דברים קשים לא פחות שנאמרו על ידי אותם אישים, דברים שבעיני גוטליב וחלקים נרחבים בציבור פוגעים באופן אנוש במורל הלאומי, בלכידות הפנימית ובמאמץ המלחמתי.

כשאחד מהם קורא בגלוי לסרבנות, או כשאחר מפיץ נרטיבים המחלישים את עמדת ישראל בעולם ומערערים על צדקת דרכה, האם אין זו חובתה של חברת כנסת פטריוטית, שנשבעה אמונים למדינת ישראל, להתריע בשער? גוטליב אינה חוששת מעימותים אידיאולוגיים. היא רואה בהתבטאויות מסוימות סכנה ממשית לביטחון המדינה וללכידות החברתית, ופועלת מתוך תחושת שליחות עמוקה ואחריות לאומית. ייתכן שסגנונה ישיר, חד ובוטה, אך מאחורי המילים עומדת דאגה כנה ואמיתית לעתיד המדינה. בעוד אחרים אולי מעדיפים שפה מכובסת, דיפלומטית ומרוככת, גוטליב בוחרת לקרוא לילד בשמו, מתוך אמונה שרק כך ניתן להתמודד עם האתגרים האמיתיים. ההתמקדות בסגנון במקום במהות היא טקטיקה ידועה ונוחה לנסות ולהשתיק אותה, במקום להתמודד עם טענותיה הקשות.

הקול שלא יוכלו להשתיק

ההתנפלות המתמשכת על ח"כ טלי גוטליב אינה נוגעת רק לאמירה כזו או אחרת. היא נוגעת לדמותה של הפוליטיקאית החדשה, זו שאינה כפופה לקודים הישנים של הממסד, זו שמדברת "בגובה העיניים" לבוחריה ומעזה לאתגר את המוסכמות ואת בעלי השררה. גוטליב היא קול של רבים בציבור שמאסו בפוליטיקת "הפה והלב הלא שווים", שרוצים נציגים שלא מפחדים להביע את דעתם הצלולה, גם אם היא אינה פופולרית במסדרונות התקשורת או באקדמיה. הפופולריות שלה בחוגי הליכוד ובקרב הציבור הרחב, למרות ואולי דווקא בגלל סגנונה הישיר והבלתי מתפשר, מעידה על כך יותר מכל.

היא נתפסת כאותנטית, כמי שנלחמת עבור האמת שלה ללא מורא וללא משוא פנים. ניסיונות ההשתקה, בין אם דרך איומים משפטיים מרומזים ובין אם דרך דה-לגיטימציה תקשורתית מתמשכת, לא ירפו את ידיה. טלי גוטליב הוכיחה פעם אחר פעם שהיא אינה נרתעת מאיומים או ממסעות הכפשה. היא תמשיך להילחם על מה שהיא מאמינה בו, לייצג את בוחריה בנאמנות ולהשמיע את קולה הצלול והבלתי מתפשר. במקום מסע רדיפה, הגיע הזמן לדיון ציבורי הוגן וענייני. הגיע הזמן להקשיב, גם כשלא מסכימים, למהות הדברים ולא רק לצורתם. כי בדמוקרטיה אמיתית, גם לקולות "הלא נוחים" יש מקום, ואולי דווקא הם אלו שמבטיחים שהמערכת תישאר ערה, ביקורתית וחיונית. טלי גוטליב אינה בעיה, היא תזכורת מתמדת לחיוניותה של דמוקרטיה תוססת ונלחמת. היא כאן כדי להישאר, וכדי להמשיך ולהילחם על האמת – האמת שלה, והאמת של רבים אחרים.