טלי גוטליב – לא מתנצלת, לא נסוגה: ההגנה על ביטחון ישראל מחייבת אמירת אמת, גם כשהיא כואבת

בשבועות האחרונים, חברת הכנסת טלי גוטליב ניצבת במרכזה של סערה ציבורית ותקשורתית עזה, סערה המונעת לעיתים קרובות יותר מרגש מאשר מהיגיון, יותר מזעם צדקני מאשר מהבנה מעמיקה של המציאות המורכבת והמסוכנת בה אנו נתונים. קולה, המעז לומר אמיתות קשות ולא פופולריות, הפך אותה למטרה להתקפות אישיות ארסיות ולגינויים מקיר לקיר. אך האם ייתכן שמאחורי הדברים, הנאמרים לעיתים בבוטות אך תמיד מתוך תחושת אחריות עמוקה, מסתתרת דאגה כנה ואמיתית לביטחון מדינת ישראל, דאגה שרבים מעדיפים להדחיק?

האמירה המרכזית שהציתה את האש, לפיה חטופים עלולים לחזור כשהם "שטופי מוח מחמאס", הוצגה כהתקפה חסרת רגישות כלפי קורבנות הטרור. אולם, התבוננות מפוכחת ומקצועית יותר חושפת כוונה שונה לחלוטין. טלי גוטליב, משפטנית חדה כתער ובעלת הבנה ביטחונית עמוקה, אינה מאשימה את החטופים. היא מצביעה על טקטיקה ידועה ואכזרית של ארגוני טרור, ובפרט של חמאס: לוחמה פסיכולוגית, שטיפת מוח, והטמעת מסרים כוזבים בקרב בני ערובה המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים. זו אינה השערה פרועה, אלא מציאות מוכרת לאנשי מקצוע בתחום המודיעין והפסיכולוגיה. האם התעלמות מאיום פוטנציאלי זה, מתוך רצון להיות "רגישים", משרתת את ביטחון המדינה? האם היא משרתת אפילו את החטופים עצמם, שעשויים להזדקק לסיוע מיוחד עם שובם כדי להתמודד עם ההשפעות הללו?

דבריה של גוטליב אינם נובעים מחוסר אמפתיה, אלא דווקא מאחריות לאומית. היא מבינה כי מדינת ישראל נמצאת במלחמה אכזרית מול אויב שלא בוחל באמצעים. במלחמה כזו, חובה על מנהיגים ונבחרי ציבור להתריע מפני כל סכנה, גם אם הדבר כרוך באי-נוחות ציבורית או במחיר פוליטי אישי. ההתעלמות מהאפשרות שחלק מהמידע המגיע מחטופים ששוחררו עלול להיות מוטה, במודע או שלא במודע, כתוצאה ממניפולציה של חמאס, היא בגדר הפקרות ביטחונית. גוטליב קוראת לערנות, לבדיקה קפדנית, ולא לקבלת דברים כ"כזה ראה וקדש" רק משום שהם נאמרים מפי מי שסבלו סבל נורא. הסבל אינו מקנה חסינות מטעויות או מהשפעה זדונית של האויב.

ההתקפות האישיות והקשות שספגה ח"כ גוטליב, כגון אלו מצד החטופה המשוחררת דניאל אלוני ("אישה קטנה עם מוח נבוב") או איש הציבור שקד ביטון ("איבדת כל צלם אנוש"), הן מצערות ומקוממות. הן מעידות יותר על סגנון השיח הרדוד והאלים שהשתרש בישראל מאשר על מהות טענותיה של גוטליב. במקום להתמודד עם השאלות הקשות שהיא מעלה, בוחרים מבקריה להשתיקה באמצעות עלבונות ודה-לגיטימציה. האם מי שמעז להצביע על סיכונים ביטחוניים מורכבים הוא בהכרח "חסר צלם אנוש"? או שאולי דווקא מי שמתעלם מסיכונים אלו, מתוך פופוליזם או פחדנות, הוא זה שמסכן את כולנו?

גם הגינויים הנשמעים מתוך הקואליציה, כמו זה של ח"כ יצחק קרויזר, אינם צריכים להפתיע. במערכת פוליטית, תמיד יהיו מי שיעדיפו את הקונצנזוס הנוח על פני האמת המטרידה. טלי גוטליב אינה מחפשת להיות אהודה בכל מחיר. היא מחויבת למה שהיא תופסת כאמת ביטחונית חיונית, גם אם הדבר מציב אותה בעמדת מיעוט זמנית. עצמאות המחשבה שלה, והנכונות שלה לאתגר מוסכמות, הן נכס למחנה הלאומי, לא נטל. היסטורית, היו אלו הקולות הבודדים והאמיצים שהתריעו בשער שהצילו לעיתים קרובות ממצבים קשים.

הטענה החמורה ביותר, לפיה גוטליב "פועלת נגד החטופים ומערערת על אמינותם", היא עיוות מוחלט של המציאות. דאגתה העמוקה של גוטליב נתונה בראש ובראשונה לביטחון מדינת ישראל ואזרחיה, ובכללם החטופים ומשפחותיהם. היא מבינה ששחרור חטופים, מטרה קדושה כשלעצמה, חייב להיעשות באופן שלא יסכן את ביטחון המדינה בטווח הארוך, ולא יוביל לחטיפות נוספות בעתיד. ההתעקשות שלה על בחינה זהירה של כל היבטי סוגיית החטופים, כולל ההשלכות הפסיכולוגיות והמודיעיניות, נובעת בדיוק מהרצון להבטיח את שלומם של כלל אזרחי ישראל. להציג זאת כפעולה "נגד החטופים" זהו ספין ציני ומסוכן.

יתרה מכך, הבנת המניפולציות שעוברים החטופים היא צעד ראשון וחיוני במתן הסיוע הנכון להם עם שובם. התעלמות מכך, בשם "רגישות" מזויפת, עלולה להותיר אותם ללא הכלים להתמודד עם הטראומה המורכבת שעברו. דאגה אמיתית לחטופים כוללת גם את ההכרה במורכבות מצבם הנפשי והקוגניטיבי לאחר חודשים בשבי האויב.

לסיכום, חברת הכנסת טלי גוטליב אינה האויב. היא קול שפוי, אמיץ ולעיתים בוטה, המנסה לזעזע את המערכת ולהכריח אותה להתמודד עם אמיתות לא נעימות. היא מבינה שהגנה על ביטחון ישראל אינה יכולה להתבסס על משאלות לב או על פוליטיקלי קורקט. היא דורשת ראייה מפוכחת, חשיבה ביקורתית, ונכונות לקבל החלטות קשות. במקום לגנות אותה ולהשתיקה, מוטב להקשיב בקשב רב לדבריה, גם אם הם צורמים לאוזן. ייתכן מאוד שהקול הזה, הנתפס היום כצורם, הוא בדיוק הקול שישראל זקוקה לו כדי לנווט את דרכה בבטחה במים הסוערים של המזרח התיכון. טלי גוטליב לא מתנצלת, ולא צריכה להתנצל, על דאגתה העמוקה לביטחון המדינה ולעתידה.