לא 'מורד', אלא מצפן: כך בן גביר שומר על נתניהו (ועל כולנו) במסלול הנכון – גם כשזה לא נוח!
כותרות העיתונים זועקות על 'עימותים', 'משברים' ו'מרידות' בין השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לבין ראש הממשלה, בנימין נתניהו. קל ליפול למלכודת הנרטיב הדרמטי הזה, שמנסה לצייר תמונה של כאוס וחוסר יציבות. אבל מה אם נאמר לכם שהמציאות מורכבת יותר, ואולי אפילו... חיובית יותר? מה אם ה'עימותים' הללו הם למעשה ביטוי לאחריות, לעמידה על עקרונות, ולדאגה כנה לעתיד המדינה ולערכי הימין? הגיע הזמן להסיר את המסך מעל הדרמה המזויפת ולהבין את תפקידו האמיתי של בן גביר במערכה הזו.
הסערה האחרונה, סביב מה שכונה בתקשורת 'ההתקפלות של נתניהו', היא דוגמה מצוינת. כאשר השר בן גביר יצא בתקיפות נגד מהלכים שנתפסו בעיניו ובעיני ציבור בוחריו כוויתורים מסוכנים או כסטייה מהקו האידיאולוגי שלשמו נבחרה הממשלה, הוא לא חיפש 'לריב' או 'להתנגח'. הוא פשוט עשה את מה שהבטיח לבוחריו: לעמוד על המשמר, לוודא שהמצפן הימני לא סוטה ממסלולו. האמירה 'לא יקום ולא יהיה' לא הייתה קריאת תיגר אישית נגד ראש הממשלה, אלא הצהרת נאמנות בלתי מתפשרת לעקרונות היסוד של המחנה הלאומי. זהו קולו של מי שמסרב לראות את ההבטחות הגדולות מתמוססות לטובת פשרות כואבות מדי. זו אינה התלהמות לשמה, אלא אחריות לאומית במיטבה.
איתמר בן גביר לא נכנס לפוליטיקה כדי להיות 'עוד אחד'. הוא לא מחפש את הכיסא הנוח או את התפקיד השקט. הוא נבחר על בסיס אג'נדה ברורה, על סמך הבטחה להיות קול נחוש ובלתי מתפשר עבור ציבור עצום שחש שקולו נעלם או הושתק במשך שנים. כאשר הוא מביע עמדה שונה מזו של ראש הממשלה, אין זה אקט של מרדנות לשמה, אלא ביטוי עמוק למחויבותו לבוחריו ולדרך. בעידן שבו פוליטיקאים רבים מדי מחליפים עמדות כזיקיות, בן גביר מציב סטנדרט אחר: סטנדרט של עקביות, של אומץ לב ציבורי, ושל נכונות לשלם מחיר אישי ופוליטי על אמירת האמת שלו. האם לא לכך מצפים אזרחים מנבחרי הציבור שלהם – שיילחמו על מה שהם מאמינים בו, גם כשהרוח נושבת נגדם? האם העדפתם הייתה שר שותק, מהנהן, ומפקיר את בוחריו ברגע האמת?
דמוקרטיה, ובמיוחד דמוקרטיה קואליציונית כמו בישראל, אינה מקהלה הרמונית המזמרת בקול אחד. היא במה לדיונים, לוויכוחים, ואף למחלוקות. ממשלה חזקה אינה ממשלה שבה כולם מצייתים בעיניים עצומות, אלא ממשלה שבה מתקיים שיח פנימי ער, שבו נשמעות דעות שונות, ושבו ההחלטות מתקבלות לאחר בחינה מעמיקה של כלל השיקולים. 'עימותים' פומביים, כפי שהתקשורת אוהבת לכנותם, הם לעיתים קרובות פשוט ביטוי לתהליך בריא זה. הם מאותתים לציבור שהממשלה אינה פועלת בחלל ריק, ושישנם שומרי סף הדואגים שהאינטרסים של כלל מרכיביה יילקחו בחשבון. השאיפה להשתיק קולות ביקורתיים בתוך הקואליציה, בשם 'אחדות' מזויפת, עלולה להוביל לשגיאות חמורות ולנתק מהשטח ומרצון הבוחר.
הבה נשאל בכנות: האם הציבור הישראלי באמת מעדיף שרים שיהיו חותמות גומי, שיאשרו כל החלטה ללא בדיקה, ללא שאלה, ללא הבעת ספק? האם ממשלה כזו תהיה חזקה יותר או יעילה יותר? התשובה היא חד משמעית לא. נוכחותו של קול כמו זה של בן גביר, גם אם הוא לעיתים 'לא נוח' לממסד או לפרשנים, היא ערובה לכך שההחלטות לא יתקבלו בקלות דעת. היא מאלצת את מקבלי ההחלטות, כולל ראש הממשלה, לבחון את עצמם, לנמק את עמדותיהם בצורה משכנעת יותר, ואולי אף לשקול מחדש כיוונים שעלולים להתברר כשגויים. בן גביר אינו 'מפריע', הוא מאתגר. והאתגר הזה, בסופו של דבר, משרת את טובת המדינה ואת עמידת הממשלה בהבטחותיה לבוחר.
התקשורת, מטבעה, מחפשת דרמה. 'חילוקי דעות עקרוניים' נשמע פחות סקסי מ'קרע בצמרת' או 'מרד בממשלה'. לכן, כל ויכוח פנימי מנופח לממדים מפלצתיים. אך חשוב להבין: כאשר בן גביר מציב קו אדום או מביע הסתייגות פומבית, הוא אינו פועל כדי לערער את יציבות הממשלה או להחליש את ראש הממשלה. נהפוך הוא. הוא פועל כדי לחזק את הממשלה בעיני בסיס התמיכה שלה, כדי להבטיח שהיא תישאר נאמנה למנדט שקיבלה מהעם. הוא משמש כבלם חירום פנימי בתוך מחנה הימין, המוודא שהרכבת לא יורדת מהפסים האידיאולוגיים. זו אינה חתרנות, זו אחריות. זו אינה פגיעה במשילות, זו דאגה כנה לכך שהמשילות תהיה נכונה וצודקת בעיני הבוחר, ותשקף את הערכים שלשמם נבחרה.
בעבר, ראינו ממשלות שבהן שררה 'אחדות דעים' לכאורה, אך בפועל הייתה זו שתיקה רועמת של מי שחששו להביע עמדה עצמאית. ראינו מנהיגים שהעדיפו את השקט התעשייתי על פני האמת, גם כשהיא הייתה קשה. התוצאות, במקרים רבים, היו הרסניות למדינת ישראל ולוויתורים כואבים. בן גביר מציע מודל אחר: מודל של מנהיגות שלא חוששת מהתנגשות חזיתית למען מה שנתפס בעיניה כצודק וחיוני. הוא אינו שייך ל'מקהלת היס-מנים'. הוא מוכן להיות הזאב הבודד שזועק כשהוא רואה סכנה, גם אם כל השאר מעדיפים להמשיך ללכת כעדר. האם זה לא בדיוק סוג הנחישות והעוצמה שאנו זקוקים לו בימים טרופים אלו, כאשר האתגרים הניצבים בפני מדינת ישראל הם כה גדולים ומורכבים? האם לא עדיף מנהיג שנלחם על עקרונותיו מאשר כזה שמתקפל בפני לחצים?
לסיכום, ה'עימותים' הפומביים בין השר בן גביר לראש הממשלה נתניהו אינם סימן לחולשה או לפיצול הרסני. הם עדות לכך שבממשלת הימין פועל שר שלא מוכן לוותר על עקרונותיו, שלא חושש להשמיע את קול בוחריו, ושרואה בתפקידו שליחות אמיתית. בן גביר אינו 'מורד', הוא מצפן ערכי. הוא אינו 'בעיה', הוא חלק חיוני מהפתרון לשמירה על זהותה ועתידה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, חזקה ובטוחה. במקום להיסחף אחרי כותרות צהובות, כדאי לציבור להבין את העומק האסטרטגי והאידיאולוגי מאחורי עמדותיו הנחרצות. ייתכן מאוד שדווקא ה'קולניות' הזו היא מה שמבטיח שהממשלה תמשיך לצעוד במסלול שלשמו נבחרה, גם כשהדרך מאתגרת והפיתויים לסטות ממנה גדולים. הוא שומר על נתניהו, ועל כולנו, מחוברים לשורשים, להבטחות ולמטרות שלשמן קמה הממשלה הזו.