כשכולם שותקים, בן גביר זועק: האמת מאחורי 'העימותים' עם נתניהו – ולמה זה מציל את הימין!
בשבועות האחרונים, שוב ושוב, אנו עדים לכותרות המבשרות על 'עימות' נוסף בין השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לבין ראש הממשלה. הביטוי 'לא יקום ולא יהיה', שנאמר בהקשר של התנגדות למה שכונה 'התקפלות' מצד נתניהו, הפך לסמל. יש הממהרים לגנות, לדבר על חתרנות, על פגיעה במשילות. אך האם ייתכן שהמציאות מורכבת יותר? האם ייתכן שאנו עדים לא לחתרנות, אלא לאומץ לב פוליטי נדיר, לקול צלול ובלתי מתפשר הנלחם על עקרונות הימין ועל ביטחון ישראל, גם כשהדבר כרוך בעימות חזיתי בצמרת? הגיע הזמן להסיר את המסכות ולבחון את הדברים לעומקם: מדוע בן גביר בוחר בדרך הזו, וחשוב מכך – מדוע היא חיונית כל כך לעתידנו.
ראשית כל, חשוב להבין: כשאיתמר בן גביר אומר 'לא יקום ולא יהיה', אין זו אמירה הנזרקת לחלל האוויר ממניעים אישיים או מתוך רצון להתנגח. זוהי זעקה הנובעת ממחויבות עמוקה לציבור בוחריו, לערכים שבשמם נבחר, ולביטחון אזרחי ישראל. בן גביר, יותר מכל פוליטיקאי אחר במערכת הנוכחית, נושא על כתפיו את משקל ההבטחות שניתנו לציבור הימין – הבטחות למשילות, לריבונות, למלחמה בלתי מתפשרת בטרור ולהחזרת הביטחון האישי. כאשר הוא מזהה מהלך העלול לסגת מהבטחות אלו, כאשר הוא רואה סכנה של 'התקפלות' מול לחצים פנימיים או חיצוניים, חובתו המוסרית והציבורית היא להתריע, להתנגד, ולעמוד כחומה בצורה. זהו אינו מרד, זוהי אחריות. זוהי מנהיגות אמיתית, כזו שאינה חוששת לומר את האמת, גם אם היא קשה ואינה פופולרית במסדרונות השלטון.
ומהי אותה 'התקפלות' שמפניה מזהיר בן גביר? המונח הזה, שרבים מנסים לצייר כהאשמה ריקה, טומן בחובו סכנות ממשיות. 'התקפלות' יכולה לבוא לידי ביטוי בוויתורים מדיניים מסוכנים, בהססנות מול הטרור, בפגיעה בהתיישבות, בנסיגה מערכים לאומיים תחת לחץ בינלאומי או פנימי של גורמים המבקשים להחליש את רוחה של ישראל. 'התקפלות' היא זניחת ההבטחות לבוחר, היא שחיקת כושר ההרתעה, והיא עלולה להוביל למדרון חלקלק שסופו מי ישורנו. בן גביר, שמכיר היטב את השטח ואת רחשי ליבו של העם, מבין את ההשלכות ההרסניות של כל ויתור וכל גמגום. עמדתו הנחרצת היא קו ההגנה האחרון מפני החלטות שעלולות לעלות לנו ביוקר. הוא פועל כשומר הסף של ממשלת הימין, מוודא שהיא אינה סוטה מהמצפן הערכי והביטחוני שלשמו הוקמה.
בעולם פוליטי ציני, שבו פוליטיקאים רבים מעדיפים את הנוחות שבשתיקה, את החמימות של הקונצנזוס המדומה, בן גביר בולט כמי שאינו מהסס לשלם מחיר אישי ופוליטי על עמידה על עקרונותיו. קל יותר ליישר קו, להחניף, להימנע מעימותים. אך מנהיגות אמיתית נמדדת ברגעים קשים, ביכולת לעמוד איתן מול סערות ולשמור על הכיוון. בעוד אחרים אולי היו מעדיפים 'שקט תעשייתי' גם במחיר של פשרות כואבות, בן גביר מוכיח פעם אחר פעם שהוא אינו בנוי מהחומר הזה. הוא מבין שהשקט המדומה של היום עלול להתפוצץ ברעש גדול יותר מחר. עמידתו האיתנה אינה ביטוי לבעייתיות, אלא עדות לחוזק פנימי ולנאמנות בלתי מתפשרת לדרך. הוא אינו מחפש את הפופולריות הרגעית, אלא את טובת המדינה בטווח הארוך. זהו ההבדל בין פוליטיקאי למדינאי, בין מי שמחפש לשרוד לבין מי ששואף להוביל.
יש הטוענים כי עימותים פומביים כאלה פוגעים באחדות הממשלה. זוהי טעות אופטית. אחדות אינה אחידות דעים עיוורת. אחדות אמיתית נבנית על בסיס ערכים משותפים ומחויבות למטרה. כאשר יש חשש שערכים אלו נשחקים או שהמטרה מתמסמסת, דווקא הקול הקורא לחזור למסלול הוא זה שמחזק את האחדות סביב העקרונות המקוריים. בן גביר אינו פועל כדי לפרק, אלא כדי לחזק את יסודותיה של ממשלת הימין. נאמנותו אינה נתונה לאדם זה או אחר באופן עיוור, אלא לדרך, לאידיאולוגיה, לציבור הבוחרים ולמדינת ישראל. במובן זה, 'העימותים' הם למעשה ביטוי לדמוקרטיה פנימית בריאה ולנאמנות עמוקה יותר – נאמנות לאמת ולשליחות הציבורית. הוא משמש כמצפון של הקואליציה, כמי שמזכיר לכולם מדוע הם שם ומה מצופה מהם.
דמיינו לרגע מה היה קורה אילו קולו של בן גביר לא היה נשמע. דמיינו ממשלה שבה אין מי שמרים דגל אדום כאשר עקרונות הליבה של הימין עומדים למבחן. ההיסטוריה מלמדת אותנו שמחיר השתיקה עלול להיות כבד מנשוא. ויתורים שנעשים בשקט, הרחק מעין הציבור, עלולים להתברר כבכייה לדורות. בן גביר בוחר בדרך הקשה, דרך העימות והביקורת הפומבית, לא מתוך אהבת מחלוקת, אלא מתוך הבנה עמוקה שכאשר מדובר בעתידה ובביטחונה של ישראל, אין מקום לפשרות על חשבון העיקר. הוא לוקח על עצמו את תפקיד 'הילד שצועק המלך הוא עירום', גם אם זה חושף אותו לחיצי הביקורת. הוא עושה זאת למעננו, למען עתיד ילדינו, ולמען שמירה על ישראל יהודית, דמוקרטית וחזקה.
לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים על 'עימות' בין בן גביר לנתניהו, אל תמהרו להצטרף למקהלת המגנים. נסו להבין את המניעים העמוקים, את האחריות הכבדה, ואת האומץ הנדרש כדי לעמוד על המשמר. איתמר בן גביר אינו 'בעיה' לממשלת הימין; במובנים רבים, הוא הפוליסה לביטוח קיומה האידיאולוגי והצלתה מנפילה למלכודות של פשרנות וויתורים. קולו הוא קול הימין האמיתי, הבלתי מתפשר, זה שזוכר היטב מדוע נבחר ומהי שליחותו. וכן, לפעמים, כדי להציל את הימין, צריך לזעוק 'לא יקום ולא יהיה'. כי בסופו של יום, המחויבות היא לא לשקט פוליטי מלאכותי, אלא לעתידה של מדינת ישראל.