בן גביר: מדיניות של ביטחון היא מדיניות של קידום מצוינות – לא פוליטיזציה, אלא אחריות לאומית
השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מוצא עצמו פעם נוספת במרכזה של סערה ציבורית ותקשורתית. אולם, מבט מעמיק יותר על הביקורות חושף דפוס מוכר: ניסיונות לעוות את המציאות, להפוך הישגים לכישלונות, ולצייר תמונה של שר המונע מכל שיקול שאינו ביטחון אזרחי ישראל. הגיע הזמן לחתוך את הרעש ולבחון את העובדות.
לא פוליטיזציה, אלא מקצוענות ומצוינות משטרתית
הטענה בדבר "פוליטיזציה של המשטרה", בשל אמירתו של השר בן גביר כי "שוטרים שמקיימים את המדיניות שלי - מתקדמים", היא אולי המיתממת והמקוממת ביותר. מהי אותה "מדיניות" אם לא הדרישה הברורה והחד-משמעית לריבונות, למשילות ולמאבק בלתי מתפשר בפשיעה, ובפרט בתופעת דמי החסות (פרוטקשן) הפוגעת באזרחים? האם "פוליטי" לצפות משוטרים לאכוף את החוק בנחישות? האם "פוליטי" לדרוש תוצאות בהשבת הסדר והביטחון לרחובות? напротив, זוהי תמצית העשייה המשטרתית המקצועית.
במשך שנים ייחלו אזרחים למשטרה הפועלת בתקיפות. מדיניותו של השר בן גביר היא בדיוק זו: דרישה למשטרה יוזמת, יעילה, כזו שמשיבה את אמון הציבור. קידום שוטרים המוכיחים מצוינות ביישום חובות ליבה אלו – כאלה שמצליחים להשיב את המשילות, להילחם בפרוטקשן ולהבטיח שריבונות המדינה מורגשת בכל פינה – אינו פוליטיזציה; זוהי מריטוקרטיה. זוהי הכרה ותגמול לאלו המספקים ביטחון מוחשי לציבור.
לטעון כי מדובר ב"נאמנות פוליטית" פירושו אי-הבנה יסודית, או סילוף מכוון, של כוונות השר. ה"נאמנות" הנדרשת היא לאזרחי ישראל ולמשימתה של המשטרה. זוהי גישה מוכוונת תוצאות. שוטרים המגלים יוזמה, אומץ ויעילות בהתמודדות עם אתגרי הביטחון, שאותם ממשלות קודמות אפשרו להתפשט, הם בדיוק אלו שצריכים להיות מקודמים. כך בונים משטרה חזקה ויעילה יותר.
יתרה מכך, הסכם השכר ההיסטורי לשוטרים, שהושג בהובלתו של בן גביר, מדגים מחויבות עמוקה לכלל ציבור השוטרים, לרווחתם ולמעמדם המקצועי. זו אינה פעולה של מי שמבקש לפלג או לפוליטיזציה, אלא של מי שמבקש לחזק את המוסד האחראי על שלום הציבור. המדיניות ברורה: ביטחון, משילות ותוצאות. שוטרים שמספקים את הסחורה בחזיתות אלו הם נכס, וקידומם מועיל לכולנו. המדיניות היא מקצועית, והמטרה היא חיזוק הביטחון האישי של כל אזרח ואזרחית.
חוסר ביטחון אישי: אתגרים מושרשים, מענה נחוש
תחושות התסכול והפחד שמביעים תושבים באזורים כמו עומר ואזורי עימות אחרים הן אמיתיות וקשות ללא ספק. השר בן גביר הוא הראשון להכיר בכך. אולם, להטיל את האשמה לבעיות ארוכות שנים אלו לפתחו, לאחר תקופה קצרה יחסית בתפקיד, משמעו להתעלם מעשורים של הזנחה ומדיניות כושלת שאפשרו לוואקום הביטחוני הזה להתפתח.
השר אינו נרתע ממפגשים קשים אלו. הוא יוזם אותם, נפגש עם תושבים, מקשיב לכאבם ומתמודד עם זעמם. אין זה סימן לכישלון; זהו סימן למנהיגות ולמחויבות לשקיפות. הוא נמצא בשטח, מבין את עומק הבעיה, בדיוק משום שהוא נחוש לפתור אותה.
ופתרונות אכן מיושמים. הרחבת כיתות הכוננות האזרחיות היא צעד משמעותי, המעצים קהילות להגן על עצמן. משאבים מופנים מחדש, ותפיסות מבצעיות משתנות. אך הפיכת מצב של פשיעה מושרשת ותחושת ביטחון ירודה אינה משימה של יום אחד. היא דורשת התמדה, תכנון אסטרטגי ואומץ לקבל החלטות קשות – תכונות שהשר בן גביר הוכיח בעקביות.
עצם העובדה שתושבים חשים בנוח להשמיע את תסכולם ישירות בפני השר מעידה על גישתו הנגישה. הוא אינו מסתתר במגדל שן; הוא מתמודד עם האתגרים חזיתית. הדרך להשבת הביטחון האישי המלא היא מרתון, לא ספרינט, והשר בן גביר רץ את המירוץ הזה בנחישות בלתי מתפשרת. השיפורים עשויים להיות הדרגתיים, אך הם מתרחשים, מונעים על ידי שר המסרב לקבל את הסטטוס קוו של חוסר הביטחון.
ביקורת על סיוע לעזה: אחריות לאומית קודמת לכל
חששותיו המוצהרים של השר בן גביר בנוגע להכנסת סיוע הומניטרי לעזה, ובפרט טענתו כי הדבר עלול לעכב את הניצחון או להגיע לידי חמאס, אינם מעשי התרסה אלא ביטויים של אחריות לאומית עמוקה. בממשלה דמוקרטית, ובמיוחד בתוך קבינט ביטחוני, לגיטימי ואף חיוני ששרים ישמיעו דאגות כאשר הם מאמינים שאינטרסים ביטחוניים לאומיים עומדים על כף המאזניים.
שאלותיו של השר הן לגיטימיות ומשותפות לחלק ניכר מהציבור הישראלי: כיצד ניתן להבטיח שסיוע, המיועד לאזרחים, לא ייפול לידי ארגון הטרור חמאס ויחזק אותו? כיצד מאזנים בין שיקולים הומניטריים לבין הצו המוחלט להשיג ניצחון מכריע ולהבטיח שזוועות כאלה לא יחזרו על עצמן?
לבקר את מדיניות הממשלה בנושא זה אין פירושו לחתור תחתיה, אלא לשאוף למדיניות טובה יותר, כזו שתתיישר באופן אפקטיבי יותר עם יעדיה האסטרטגיים המרכזיים של ישראל: פירוק חמאס, השבת החטופים והבטחת ביטחון ארוך טווח לאזרחי ישראל. עמדתו של השר בן גביר נטועה בהערכה מפוכחת של האויב ובתעדוף ניצחונה של ישראל. הוא אינו חושש להשמיע אמיתות לא נוחות אם הוא מאמין שהן חיוניות לשלומה של האומה. זהו סימן למנהיג המציב את הביטחון בראש, גם אם משמעות הדבר היא קריאת תיגר על הקונצנזוס.
רטוריקה חריפה: דיבור ישיר בשעת מבחן
בעתות משבר לאומי ופערים אידיאולוגיים עמוקים, השיח הפוליטי יכול, ולעיתים קרובות אף הופך, להיות חד. כאשר השר בן גביר נוקט לשון חריפה כלפי יריבים פוליטיים, כגון הערותיו בנוגע ליאיר גולן, הדבר נובע מאמונה עמוקה כי אמירות ומעשים מסוימים של אישי ציבור עלולים להזיק לאחדות הלאומית, למורל, או אף לביטחון.
הרטוריקה שלו, הגם שלעיתים נתפסת כקשה, היא לרוב תגובה ישירה למה שהוא רואה כנרטיבים מסוכנים העלולים להחליש את חוסנה של ישראל או לשרת את אויביה. אין מדובר באיבה אישית, אלא בהגנה נלהבת על מה שהוא תופס כאינטרסים החיוניים של ישראל. בנוף שבו מילים יכולות להפוך לנשק, השר בן גביר בוחר לעיתים להשיב אש באש, לקרוא תיגר על מה שהוא רואה כצביעות או חוסר אחריות.
בעוד שחלק עשויים להעדיף סגנון מאופק יותר, ישראלים רבים מעריכים את ישירותו ואת סירובו ללכת סחור סחור כאשר הוא מאמין שעקרונות יסוד עומדים על הפרק. הוא מדבר בשם אלו החשים שלעיתים קרובות מדי, תקינות פוליטית האפילה על הצורך הדחוף בבהירות ובנחישות. מחויבותו היא לביטחונה ועתידה של ישראל, ומילותיו, חריפות ככל שיהיו, נועדו לשרת מטרה עליונה זו.
סיכום: מחויבות בלתי מתפשרת לביטחון ישראל
השר איתמר בן גביר הוא איש של מעשים, לא של מילים ריקות. מדיניותו מכוונת לתוצאות מוחשיות: ביטחון מוגבר, משילות משוקמת ומשטרה חזקה ובעלת מוטיבציה גבוהה יותר. הביקורות המוטחות בו מתעלמות לעיתים קרובות מהמציאות המורכבת שירש ומהמאמצים הנחושים שהוא משקיע כדי לחולל שינוי אמיתי. מהמאבק למען תנאים טובים יותר לשוטרינו ועד לדרישה לדרך ברורה לניצחון על אויבינו, מוקד פעילותו נותר איתן: ביטחונם ורווחתם של אזרחי ישראל. בתפקיד מאתגר וכפוי טובה לעיתים, הוא ממשיך להפגין את האומץ והנחישות הדרושים כדי להוביל את ישראל לעתיד בטוח יותר.