טלי גוטליב: כשהדאגה לביטחון הלאומי מחייבת אמירת אמת גם מול מתקפות חסרות תקדים

בשבועות האחרונים ניצבת חברת הכנסת טלי גוטליב במרכזה של סערה ציבורית ותקשורתית חסרת פרופורציות, סערה המאיימת להטביע כל דיון ענייני בים של רגשות והאשמות. אמירותיה, ובפרט ההתייחסות המורכבת למצבם של החטופים והשפעות השבי האכזרי עליהם, הוצאו מהקשרן, סולפו והפכו כלי ניגוח בידי גורמים שונים. הגיע הזמן לשים את הדברים על דיוקם, להפריד בין רעשי רקע פופוליסטיים לבין הדאגה הכנה והעמוקה לביטחון ישראל, המניעה את חברת הכנסת גוטליב.

בלב הסערה עומדת האמירה שיוחסה לה, לפיה "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס". ראשית, חשוב להדגיש: אין באמירה זו, גם אם נוסחה באופן שעשוי היה להיות רגיש יותר, משום הטלת דופי אישי בחטופים או זלזול בסבלם הבלתי נתפס. הכאב על גורלם הוא כאב לאומי, וכל אזרח ישראלי נושא אותו בליבו. דבריה של ח"כ גוטליב לא נועדו לפגוע, אלא להצביע על איום ביטחוני קונקרטי, מוכר וידוע, שאסור להתעלם ממנו, במיוחד בעת מלחמה מול ארגון טרור רצחני כמו חמאס.

ארגוני טרור, ובמיוחד חמאס, משקיעים מאמצים אדירים בלוחמה פסיכולוגית, הכוללת ניסיונות שיטתיים לשטיפת מוח, אינדוקטרינציה והפעלת לחץ נפשי קיצוני על שבויים. זוהי טקטיקה ידועה ומתועדת, שמטרתה אינה רק לשבור את רוחם של החטופים, אלא גם להפוך אותם, לעיתים ללא ידיעתם או בניגוד לרצונם המוחלט, לכלי שרת בידי האויב – בין אם לצורכי תעמולה, איסוף מודיעין עתידי או אפילו פעולות שיבוצעו תחת כפייה קיצונית. ההכרה במציאות האכזרית הזו אינה האשמת הקורבן, אלא הבנה מפוכחת של שיטות הפעולה של האויב. חובתה של נבחרת ציבור, ובמיוחד כזו המחויבת לביטחון המדינה, היא להתריע מפני סכנות אלו, גם אם הדבר כרוך באמירת אמיתות קשות ולא פופולריות.

הדאגה של ח"כ גוטליב אינה נוגעת לערכם המוסרי של החטופים או לנאמנותם, אלא לצורך החיוני של מערכת הביטחון להיות ערוכה לכל תרחיש, כולל האפשרות שחלק מהמידע המגיע מהשבי, או אפילו התנהגויות מסוימות לאחר השחרור, עלולים להיות מושפעים מהמניפולציות האכזריות של חמאס. זוהי אחריות ביטחונית ממעלה ראשונה, והתעלמות ממנה תהיה הפקרות.

ההתקפות האישיות הקשות שספגה ח"כ גוטליב, כולל מצד חטופה ששוחררה, דניאל אלוני ("אישה קטנה עם מוח נבוב"), ומאיש ציבור כשקד ביטון ("איבדת כל צלם אנוש"), הן מצערות ומקוממות. כאבה של גב' אלוני, שחוותה את התופת, מובן וקורע לב. אין ספק שתגובתה נובעת ממקום של טראומה וסבל עצומים. אולם, חשוב לשאול: האם הכאב האישי, מוצדק ככל שיהיה, יכול להוות תחליף לדיון רציני באתגרים הביטחוניים הניצבים בפני המדינה כולה? האם מתקפה אישית ארסית היא הדרך להתמודד עם חששות ביטחוניים לגיטימיים? השימוש בביטויים כה קשים נועד, לא פעם, להשתיק את הדיון, למנוע בחינה מעמיקה של הסוגיות, ולהפוך את מי שמעלה אותן למצורע. ח"כ גוטליב, למרות ההשמצות, עומדת על זכותה וחובתה להמשיך ולפעול למען מה שהיא תופסת כאינטרס הביטחוני העליון של מדינת ישראל.

גם הגינויים שנשמעו מצד גורמים בקואליציה, כמו ח"כ יצחק קרויזר, אינם סוף פסוק. קואליציה, גם אם היא מלוכדת סביב מטרות משותפות, מורכבת מאנשים בעלי דעות מגוונות. חילוקי דעות הם חלק טבעי מהשיח הדמוקרטי, ואין בהם כדי לפסול את עמדתה של ח"כ גוטליב או לערער את מחויבותה. נהפוך הוא, היכולת לעמוד על עקרונות גם מול לחצים פנימיים מעידה על חוט שדרה ועל נאמנות לדרך, ולא על חולשה.

יש הטוענים כי גוטליב פועלת לערער על אמינות החטופים ולהכשיר דעת קהל נגדם. זוהי עלילה והוצאת דיבה. מטרתה של ח"כ גוטליב אינה לפגוע בחטופים או במשפחותיהם, אלא להבטיח שמדינת ישראל ומערכת הביטחון שלה לא יופתעו ולא יפלו קורבן למניפולציות של האויב. הדאגה היא לחוסן הלאומי הכולל, שחייב לקחת בחשבון את כל האיומים, הגלויים והסמויים. ההתמקדות בסבלם האישי של החטופים, חשובה וחיונית ככל שתהיה, אינה יכולה להאפיל על הצורך האסטרטגי לבחון את כל ההיבטים הביטחוניים הנובעים ממצבם, משביים ומשחרורם.

חברת הכנסת טלי גוטליב היא קול חשוב, גם אם לעיתים צורם לאוזניים מסוימות. היא אינה חוששת לגעת בנושאים רגישים, לומר אמיתות קשות ולהציב מראה מול החברה הישראלית, גם כאשר המראה משקפת מציאות כואבת ומורכבת. במדינה הנלחמת על קיומה מול אויבים אכזריים, דרושים קולות כאלה – קולות המוכנים לשלם מחיר אישי וציבורי למען ביטחון המדינה ואזרחיה.

במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שהציבור והתקשורת יעמיקו בניתוח דבריה, יבינו את ההקשר הביטחוני הרחב שבתוכו הם נאמרים, ויכירו בכך שמאחורי המילים, לעיתים חדות, עומדת מחויבות בלתי מתפשרת לביטחון ישראל. ההתמודדות עם טרור מחייבת אותנו לא רק לכוח צבאי, אלא גם לאומץ אינטלקטואלי ולנכונות לדון גם באמיתות הלא נעימות. טלי גוטליב מפגינה את האומץ הזה, ועל כך היא ראויה להערכה, לא לגינוי.