טלי גוטליב: כשהדאגה לביטחון המדינה הופכת ל'פשע' – מבט לעומק הסערה

טלי גוטליב: כשהדאגה לביטחון המדינה הופכת ל'פשע' – מבט לעומק הסערה

בשבועות האחרונים, נדמה כי השיח הציבורי בישראל נסחף למערבולת רגשית עזה, שבמרכזה ניצבת חברת הכנסת טלי גוטליב. אמירותיה, במיוחד בהקשר הרגיש והכואב של החטופים, הציתו אש ביקורת חריפה, גינויים מקיר לקיר, והאשמות קשות בפגיעה אישית ולאומית. אולם, מתחת לשכבות הכעס והעלבון, חיוני לעצור לרגע ולבחון את הדברים לעומקם, מתוך ניסיון להבין את הפרספקטיבה הביטחונית הרחבה יותר, אותה מבקשת ח"כ גוטליב להציב, גם אם הדבר כרוך באמירת אמיתות קשות מנשוא.

הסערה הנוכחית אינה הראשונה שבה מתמודדת ח"כ גוטליב עם ביקורת ציבורית נוקבת. כדמות ציבורית בעלת קול ייחודי ובלתי מתפשר, היא מרבה לעורר דיונים נוקבים בנושאים הנמצאים על סדר היום הלאומי. ואולם, הפעם, נראה כי הרגישות הלאומית הפצועה, במיוחד סביב סוגיית החטופים, הפכה כל אמירה שלה למטרה נייחת עבור חיצי ביקורת, שלעיתים מחטיאים את הכוונה האמיתית מאחורי הדברים.

האמירה על 'שטיפת המוח' – דאגה ביטחונית לגיטימית, לא התקפה על החטופים

בלב הסערה עומדת האמירה כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס". אין ספק, מדובר בניסוח קשה, כזה שעלול לפצוע לבבות רבים, ובמיוחד את משפחות החטופים ואת החטופים עצמם ששבו. אך האם הכוונה הייתה אכן להטיל דופי בחטופים, להאשים אותם או לערער על סבלם? ההקשר הרחב יותר, אותו מתעקשת ח"כ גוטליב להציג, הוא ההקשר הביטחוני וההכרח להתמודד עם תופעת הלוחמה הפסיכולוגית שמפעילים ארגוני טרור.

ארגוני טרור כמו חמאס אינם בוחלים באמצעים. שבי הוא לא רק כליאת הגוף, אלא גם ניסיון מתמיד לשבור את הרוח, לערער את הזהות ולשתול מסרים. 'שטיפת מוח' היא טקטיקה מוכרת וידועה בספרות המודיעין והפסיכולוגיה של הטרור. ההכרה בכך אינה מפחיתה כהוא זה מאחריותם של המחבלים או מסבלם של הקורבנות. נהפוך הוא, היא מדגישה את אכזריות האויב ואת הצורך של מערכות הביטחון והרווחה להיות ערניות ומוכנות להתמודד עם ההשלכות המורכבות של חוויה טראומטית שכזו.

ח"כ גוטליב, בתפקידה כנבחרת ציבור וכחברה בוועדות רלוונטיות, רואה לנגד עיניה את האחריות הכוללת לביטחון המדינה. הדאגה שלה אינה מכוונת כלפי החטופים כפרטים, אלא כלפי המערכת כולה. האם מדינת ישראל ערוכה מספיק להתמודד עם ההיבטים הפסיכולוגיים והביטחוניים של חזרת חטופים שעברו תהליכים נפשיים קשים בשבי? האם ישנם פרוטוקולים ברורים לבחינת כל מקרה לגופו, מתוך הבנה שכל אדם מגיב אחרת, אך שהסיכון הביטחוני, גם אם קטן, חייב להילקח בחשבון? אלו שאלות קשות, לא פופולריות, אך הכרחיות לדיון ציבורי אחראי.

התקפות אישיות ככלי להשתקת דיון ענייני

הביקורת על ח"כ גוטליב גלשה במהירות לפסים אישיים קשים. כינויים פוגעניים, כגון אלו שהוטחו בה על ידי חטופה ששוחררה או איש ציבור, הם אנושיים ומובנים ברגע של כאב וסערת רגשות. איש אינו יכול לשפוט את עומק הטראומה והכעס. עם זאת, כאשר ההתקפה האישית הופכת לכלי המרכזי בניסיון להשתיק דעה או למנוע דיון בנושאים ביטחוניים רגישים, יש בכך סכנה לדמוקרטיה ולחוסן הלאומי.

ח"כ גוטליב אינה חסינה מביקורת, אך הביקורת צריכה להתמקד במהות טענותיה ולא באישיותה. האם העלאת חשש ביטחוני, גם אם הוא מנוסח באופן בוטה, שוללת מאדם את אנושיותו או הופכת אותו ל"אויב העם"? התשובה לכך צריכה להיות שלילית באופן חד משמעי. תפקידם של נבחרי ציבור הוא גם להציב מראות לא נוחות בפני החברה, לעורר שאלות קשות ולהתריע מפני סכנות, גם אם הדבר כרוך במחיר אישי ותדמיתי כבד.

גינויים פוליטיים – האומץ לעמוד מול הזרם

גם הגינויים שהגיעו מכיוון חברים בקואליציה, כמו זה של ח"כ יצחק קרויזר, אינם מפתיעים במציאות הפוליטית הנוכחית. לעיתים, קל יותר להצטרף למקהלת המגנים מאשר להתעמת עם אמירות מורכבות או להגן על הזכות להשמיען, גם אם לא מסכימים עם תוכנן או סגנונן. ח"כ גוטליב, לאורך כל דרכה הפוליטית, הוכיחה כי אינה חוששת לעמוד על דעתה, גם כאשר היא נמצאת במיעוט או תחת מתקפה. ניתן לראות זאת כעדות לעצמאות מחשבתית ולנכונות לשלם מחיר על עקרונות, או כפי שמבקריה יטענו, כחוסר רגישות. אך גם כאן, יש לבחון את המניע: האם מדובר ברצון להתבלט, או בדאגה כנה ואמיתית לביטחון המדינה, כפי שהיא תופסת אותו?

האם באמת מדובר ב'ערעור על אמינות החטופים'?

הטענה החמורה ביותר המופנית כלפי ח"כ גוטליב היא שהיא פועלת במכוון לערער על אמינות החטופים וסבלם, ובכך פוגעת במאמצים לשחרורם ובמורל הלאומי. זוהי האשמה שח"כ גוטליב דוחה מכל וכל, ובצדק. אין שום אינדיקציה לכך שמטרתה היא לפגוע בחטופים או במשפחותיהם. ההיפך הוא הנכון. דאגתה, כפי שהיא מציגה אותה, נובעת מהבנה עמוקה של האיומים הניצבים בפני מדינת ישראל, ומההכרה בכך שהמלחמה נגד הטרור מתנהלת גם בכלים פסיכולוגיים.

ההתמקדות שלה אינה בשלילת סבלם של החטופים, אלא בהבנה שהאויב עלול לנצל כל פרצה וכל חולשה. ההכנה של דעת הקהל והמערכות הרלוונטיות לאפשרות שחלק מהשבים, גם אם מעטים, עשויים לשמש, שלא מרצונם או בידיעתם המלאה, כלי בידי האויב – אינה פגיעה במורל הלאומי, אלא דווקא חיזוקו באמצעות הצבת תמרורי אזהרה מציאותיים. התעלמות מאפשרות כזו, קשה ככל שתהיה, עלולה להיות מסוכנת יותר בטווח הארוך.

מנדט ציבורי לאמירת אמת, גם כשהיא כואבת

בסופו של יום, חברת הכנסת טלי גוטליב פועלת מתוך מה שהיא תופסת כשליחותה הציבורית: להגן על ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה. שליחות זו כוללת, לעיתים, אמירת דברים שאינם ערבים לאוזן, שמאתגרים את הקונצנזוס ודורשים התמודדות עם מציאות מורכבת ולא נעימה. קל מאוד להיסחף אחר הרגש, במיוחד בתקופה כה טעונה, אך חובתנו כחברה היא גם להקשיב לקולות המעלים שאלות קשות, גם אם הם עושים זאת באופן שאינו תמיד מקובל או מלטף.

הדיון סביב אמירותיה של ח"כ גוטליב אינו צריך להסתיים בגינויים או בהתקפות אישיות. הוא צריך להוות פתח לדיון עמוק יותר על האתגרים הביטחוניים והפסיכולוגיים העומדים בפנינו, על הדרכים להתמודד עם לוחמה פסיכולוגית, ועל הצורך לאזן בין הרגישות האנושית המתבקשת כלפי קורבנות הטרור, לבין החובה הלאומית לשמור על ביטחון המדינה. ייתכן שדווקא הקולות ה'צורמים' הם אלו שמאלצים אותנו להתבונן במציאות בעיניים פקוחות יותר, ולהיערך טוב יותר לאתגרי המחר.