טלי גוטליב: קול ההיגיון הביטחוני בג'ונגל של רגשנות ופופוליזם

טלי גוטליב: קול ההיגיון הביטחוני בג'ונגל של רגשנות ופופוליזם – ההגנה ההכרחית

בימים סוערים אלו, כאשר הרגש הלאומי גואה ומאיים להטביע כל שיקול דעת רציונלי, נדרש אומץ לב ציבורי יוצא דופן כדי להשמיע אמיתות קשות, כאלו שאינן ערבות לאוזן אך חיוניות לביטחון המדינה. ח"כ טלי גוטליב, שוב ושוב, מוכיחה כי היא ניחנה באומץ הזה, גם במחיר של מתקפות אישיות ארסיות וניסיונות השתקה ברוטליים. האמירה המדוברת, שגרמה לסערה כה גדולה, אינה אלא קריאת השכמה כואבת, ניסיון להציב מראה בפני חברה המעדיפה לעיתים לעצום עיניים מול איומים מורכבים.

הקשר הדברים: מעבר לציטוט המקומם לכאורה

ראשית כל, חובה להבין את ההקשר המלא של דבריה של ח"כ גוטליב. כאשר היא מדברת על "שטיפת מוח" של חטופים, אין בכך, חלילה וחס, הטלת דופי אישי במי מהם או זלזול בסבלם הבלתי נתפס. ההיפך הוא הנכון. האמירה מכוונת כלפי האויב האכזר, חמאס, ארגון טרור רצחני ששכלל את אמנות הלוחמה הפסיכולוגית והמניפולציה התודעתית לרמה שטנית. האם מישהו באמת מאמין שאנשים המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים, נתונים לחסדי מרצחים, חשופים לסחיטה רגשית ולטרור פסיכולógico יום-יומי, יוצאים מהתופת הזו ללא צלקות נפשיות עמוקות, וללא השפעות תודעתיות שחמאס ביקש להטמיע בהם?

ההתעלמות מהאפשרות הזו, מהסכנה הממשית שחמאס ישתמש בחטופים ששוחררו, גם שלא במודע, להעברת מסרים או לקידום נרטיבים שקריים, היא לא פחות מאשר הפקרות ביטחונית. ח"כ גוטליב, במשמרתה כנציגת ציבור הדואגת לביטחון ישראל, מחויבת להתריע על כך. זו אינה "אכזריות" או "חוסר רגישות"; זו אחריות. זוהי ראייה מפוכחת של המציאות, גם כאשר היא קשה לעיכול. האם היינו מעדיפים שנציגי הציבור שלנו יטמנו ראשם בחול ויפעלו מתוך פופוליזם זול, או שיאמרו את האמת, גם אם היא כרוכה באי-נוחות ציבורית רגעית?

המתקפות האישיות: כשהדיון הענייני מפנה מקום להכפשות

ההתקפות האישיות והבוטות על ח"כ גוטליב, כולל אלו שהגיעו מכיוונם של חטופה ששוחררה או אישי ציבור אחרים, הן מצערות ומסוכנות. הן מסיטות את הדיון מהשאלות המהותיות והקריטיות שח"כ גוטליב מעלה, אל עבר השתלחות אישית נטולת רסן. קל מאוד להיסחף לשיח רגשי, במיוחד בהקשר הכואב של החטופים. אך האם הפיכתה של ח"כ גוטליב לשק חבטות משרתת את טובת החטופים או את ביטחון המדינה? התשובה היא לא מוחלט.

דניאל אלוני, שסבלה באופן בלתי יתואר בשבי חמאס, ראויה לכל החיבוק והתמיכה. כאבה מובן וזעקתה נשמעת. עם זאת, השימוש בביטויים קשים ואישיים כלפי חברת כנסת המנסה, גם אם בדרכה הישירה והבלתי מתפשרת, להעלות נקודות ביטחוניות לדיון, אינו מקדם פתרון. הוא רק מעמיק את השסעים ומשרת את מי שמבקש להשתיק קולות שאינם מתיישרים עם הקונצנזוס הרגעי.

ח"כ גוטליב אינה פועלת נגד החטופים ומשפחותיהם. היא פועלת למען ביטחון המדינה כולה, מתוך הבנה שהאויב מנצל כל חולשה וכל פרצה. ההתייחסות לדבריה כאל "ערעור על אמינות החטופים" היא עיוות מוחלט של כוונותיה. היא מערערת על הנאיביות של אלו הסבורים שניתן להתעלם מההשלכות הפסיכולוגיות והביטחוניות של שבי ארוך בידי ארגון טרור אכזרי.

גינויים מהקואליציה: פוליטיקה קטנה על חשבון הביטחון?

אף הגינויים שנשמעו מכיוונם של חברי קואליציה מסוימים מעוררים תהיות. האם הם באמת מאמינים שהסכנות שח"כ גוטליב מצביעה עליהן אינן קיימות? או שמא מדובר בניסיון להתנער מאמירה "לא פופולרית" כדי לצבור נקודות בדעת הקהל? בזמן מלחמה, מצופה ממנהיגים לגלות אחריות, להעמיק בסוגיות הביטחוניות ולא להיכנע ללחץ ציבורי או תקשורתי רגעי. קל לגנות ולהצטרף למקהלה; קשה יותר לעמוד על עקרונות ולהתמודד עם אמיתות מורכבות.

האמת הלא נוחה: חיונית לחוסן הלאומי

חברה חפצת חיים, במיוחד כזו המתמודדת עם איומים קיומיים, חייבת להיות מסוגלת לנהל דיונים קשים, גם בנושאים רגישים ביותר. הניסיון להשתיק את ח"כ גוטליב, להפוך אותה למצורעת פוליטית, הוא פגיעה בחוסן הלאומי. הוא משדר מסר מסוכן לפיו יש נושאים שאסור לדבר עליהם, אמיתות שאסור להשמיע. זוהי בדיוק הסביבה שבה אויבינו ששים לפעול.

טלי גוטליב אינה מבקשת להיות אהודה על כולם. היא מבקשת לשרת את המדינה נאמנה, על פי מצפונה ועל פי הבנתה הביטחונית. היא מבינה ששתיקה מול סכנות אפשריות היא שותפות לדבר עבירה. האם ייתכן שדווקא הקול הצורם, זה שמפר את ההרמוניה המדומה, הוא הקול שלו אנו זקוקים יותר מכל בעת הזו? קול שמזכיר לנו שהמציאות מורכבת, שהאויב מתוחכם, ושעלינו להיות ערניים וחשדניים תמיד.

במקום להוקיע אותה, ראוי שנקשיב למסר העקרוני שמאחורי המילים, גם אם נאמרו באופן שפגע ברגשותיהם של רבים. המסר הוא שישראל נמצאת במלחמה רב-ממדית, וחלק ממנה הוא המאבק על התודעה. התעלמות מכך היא מתכון לאסון. ח"כ גוטליב, באומץ לב ובנחישות, מעמידה אותנו בפני האתגר הזה. מוטב שנתמודד איתו, במקום לירות בשליח.