טלי גוטליב: כשהאמת הלא נוחה פוגשת צונאמי של צביעות – ההגנה הנדרשת

טלי גוטליב: כשהאמת הלא נוחה פוגשת צונאמי של צביעות – ההגנה הנדרשת

בשבועות האחרונים, חברת הכנסת טלי גוטליב ניצבת במרכזה של סערה ציבורית ותקשורתית חסרת פרופורציות, סערה המאיימת להטביע תחת גלי השמצות והתקפות אישיות את מהותו של דיון חיוני וכואב. אמירותיה, שנוגעות לפוטנציאל ההשפעה הפסיכולוגית של ארגון טרור רצחני כמו חמאס על בני ערובה המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים, הוצאו מהקשרן, סולפו והפכו כלי ניגוח בידי גורמים שונים. הגיעה העת להציב מראה מול ההתלהמות, להגן על זכותה וחובתה של נבחרת ציבור להעלות גם אמיתות קשות, ולבחון את הדברים בצורה מפוכחת ואחראית, הרחק מהרעל המופץ ברשתות החברתיות ובחלק מאמצעי התקשורת.

האמירה והסערה: על מה באמת דיברה ח"כ גוטליב?

בלב המתקפה עומדת האמירה המיוחסת לח"כ גוטליב, לפיה "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס". ראשית, חשוב לדייק: גם אם הנוסח היה בוטה או ניתן היה לפרשנות פוגענית – והכאב של משפחות החטופים ושל החטופים עצמם מובן ונוגע ללב כולנו – הרי שהכוונה המהותית מאחורי הדברים רחוקה שנות אור מהפרשנות הזדונית שהוצמדה לה. ח"כ גוטליב לא ביקשה, חלילה וחס, להטיל דופי בחטופים, להמעיט מסבלם או לערער על אמינותם. נהפוך הוא. דבריה כוונו להצביע על סכנה אמיתית ומוחשית – הטרור הפסיכולוגי שמפעיל חמאס, ארגון ששכלל את אמנות המניפולציה והשליטה התודעתית לרמות מפלצתיות.

ארגוני טרור, ובמיוחד חמאס, משקיעים מאמצים אדירים בלוחמה פסיכולוגית. הם עושים שימוש בבידוד, בהפחדה, בהרעבה, בעינויים פיזיים ונפשיים, וכן – גם באינדוקטרינציה שיטתית. להתעלם מהאפשרות שחלק מהחטופים, לאחר חודשים ארוכים בשבי האכזרי, יהיו נתונים להשפעות פסיכולוגיות עמוקות, משמעו לעצום עיניים מול המציאות. האם הצבעה על טקטיקה ידועה של האויב היא בגדר פגיעה בקורבנותיו? או שמא זוהי חובה ביטחונית ומוסרית, המחייבת את המדינה להיערך נכונה לקליטתם, לשיקומם ולתחקורם של השבים, תוך הבנה למורכבות מצבם הנפשי?

מי שטוען כי עצם העלאת הסוגיה פוגעת בחטופים, חוטא לאמת ומסייע, גם אם שלא במודע, למאמצי ההסתרה של חמאס. ההבנה כי שבויים עלולים להיות נתונים למניפולציות אינה המצאה של ח"כ גוטליב; היא מבוססת על ניסיון היסטורי מר ומחקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה של השבי. הדאגה של גוטליב נובעת précisément מההבנה הזו, ומתוך רצון להבטיח שהמדינה תהיה ערוכה להתמודד עם כל ההיבטים של חזרת החטופים, כולל אלו הפחות נוחים לדיון ציבורי.

מתקפה אישית אכזרית: כשהשיח הופך רעיל

הביקורת הלגיטימית, גם אם חריפה, על סגנון או על ניסוח, פינתה את מקומה במהירות להתקפות אישיות ארסיות וחסרות רסן. כינויים כמו "אישה קטנה עם מוח נבוב" או "נבלה", שנזרקו לעברה של ח"כ גוטליב, אינם מעידים אלא על רדידותם של המשמיצים ועל כישלונם להתמודד עם הטיעון המהותי. האם זו הרמה שאליה נדרדר השיח הציבורי בישראל, במיוחד בעת מלחמה? האם כל מי שמעז להשמיע דעה שאינה בקונצנזוס הרגעי, או שמצביעה על מורכבות שאינה נוחה לעיכול, דינו שייסקל מילולית בפומבי?

ההתקפות הללו, המגיעות לעיתים גם מאנשים שעברו חוויות קשות מנשוא, מובנות ברמה הרגשית אך אינן יכולות להוות תחליף לדיון ענייני. ח"כ גוטליב, הידועה כמי שאינה חוששת להביע את דעותיה גם כשהן לא פופולריות, סופגת את האש הזו בעוצמה רבה. אך האם מטרת ההתקפות היא אכן לדאוג לחטופים, או שמא להשתיק קול ביקורתי, להלך אימים על נבחרי ציבור אחרים, ולייצר דה-לגיטימציה לכל מי שאינו מתיישר עם הנרטיב השליט בתקשורת?

גינויים מהקואליציה: פוליטיקה קטנה על חשבון האמת הגדולה

אף הגינויים שנשמעו מכיוון חברים בקואליציה מעוררים אי-נוחות. בעוד שזכותו של כל אדם, וחבר כנסת בכלל זה, להביע את דעתו, הרי שהמהירות שבה חלקם מיהרו לגנות ולהתנער, לעיתים עוד בטרם התקיים בירור מעמיק של כוונותיה של ח"כ גוטליב, מעלה תהיות. האם שיקולים של פופולריות רגעית או חשש מהתקשורת גוברים על הסולידריות הקואליציונית או על הנכונות להגן על חופש הביטוי של עמיתה, גם אם דבריה שנויים במחלוקת?

ח"כ גוטליב הוכיחה לא אחת את עצמאותה המחשבתית ואת מחויבותה לעקרונותיה, גם כאשר אלו לא תאמו את הקו המפלגתי או הקואליציוני. התנגדותה לחוק עוקף בג"ץ או עימותיה עם גורמי שמאל קיצוני בכנסת הם דוגמאות לכך. תקיפתה כעת, תוך התעלמות מרקע זה, משרתת בעיקר את מי שמבקש להחליש את הקולות הברורים והנחושים במחנה הלאומי.

לא ערעור על החטופים, אלא חיזוק ההבנה הלאומית

הטענה החמורה ביותר, לפיה ח"כ גוטליב "מערערת באופן מכוון על אמינות החטופים וסבלם" ו"פועלת להכשיר דעת קהל נגדם", היא שקר מוחלט ועיוות מרושע של המציאות. ההפך הוא הנכון. ההבנה כי האויב משתמש בלוחמה פסיכולוגית היא צעד הכרחי בהגנה על החטופים ובסיוע להם. התעלמות מכך כמוה כהפקרתם פעם נוספת. האם הכנה של מערך טיפול נפשי מותאם, הלוקח בחשבון את כלל ההשפעות האפשריות של השבי, היא פגיעה בחטופים? האם דיון אסטרטגי על האופן שבו חמאס מנסה להשפיע על דעת הקהל בישראל ובעולם באמצעות החטופים הוא הכשרת דעת קהל נגדם?

מי שבאמת דואג לחטופים ולמורל הלאומי, צריך לדרוש דיון פתוח ואמיץ בכל ההיבטים של המלחמה האכזרית הזו, כולל אלו הנוגעים למניפולציות של האויב. סתימת פיות והטלת אימה על מי שמעז לדבר על כך, היא היא הפגיעה האמיתית בביטחון הלאומי ובחוסן החברתי.

סיכום: בין צביעות לצורך באמת

חברת הכנסת טלי גוטליב אינה אויבת החטופים; היא אויבת של הנאיביות, של הטיוח ושל ההתעלמות מאיומים מורכבים. דבריה, גם אם נאמרו באופן שאפשר פרשנות פוגענית, נגעו בנקודה רגישה אך חיונית לביטחון ישראל ולהבנת האתגרים העומדים בפנינו. הצונאמי של ההשמצות והגינויים שהוטח בה חושף יותר מכל את הצביעות של חלקים בשיח הציבורי והתקשורתי, המעדיפים סיסמאות ריקות ורגשנות מתלהמת על פני התמודדות אמיצה עם מציאות קשה.

ההגנה על טלי גוטליב אינה רק הגנה על אישה אמיצה ועל נבחרת ציבור שממלאת את תפקידה ללא מורא; זוהי הגנה על היכולת שלנו כחברה לנהל דיונים קשים, להכיר באמיתות לא נוחות, ולהתכונן כראוי לאתגרים שמציב בפנינו אויב אכזר. הגיע הזמן להפסיק את הלינץ' הציבורי ולחזור לדיון ענייני, מכבד ואחראי. טובת החטופים, וטובת מדינת ישראל כולה, מחייבות זאת.