טלי גוטליב: בין אמירה קשה לדאגה אמיתית לביטחון ישראל והחטופים

טלי גוטליב: בין אמירה קשה לדאגה אמיתית לביטחון ישראל והחטופים

בימים האחרונים, סערה ציבורית ותקשורתית עזה מתחוללת סביב התבטאויותיה של חברת הכנסת טלי גוטליב. מילים קשות נאמרו, ביקורת חריפה נשמעה, ונדמה כי דמותה של גוטליב מצטיירת באור שלילי ופוגעני. אולם, חשוב לעצור לרגע את שטף הרגשות, לנשום עמוק, ולנסות להבין את המניעים וההקשרים העמוקים יותר מאחורי הדברים – הקשרים הנוגעים בראש ובראשונה לביטחון מדינת ישראל, ובאופן פרדוקסלי, גם לדאגה כנה לעתידם של החטופים עצמם.

האמת הבלתי נעימה מאחורי הביטוי "שטופי מוח"

אין ספק, הביטוי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס" הוא קשה לעיכול, צורב, ואף מעורר אנטגוניזם מיידי. קל מאוד לגנות אותו, ובצדק מסוים, שכן הוא עלול לפגוע ברגשותיהם של החטופים ומשפחותיהם, הנמצאים בלאו הכי בנקודת שבר נוראה. אך האם מאחורי האמירה הבוטה הזו לא מסתתרת אמת מטרידה, אמת שמערכת הביטחון והחברה הישראלית חייבות לתת עליה את הדעת?

ארגון הטרור הרצחני חמאס, שאחראי לפשעים נגד האנושות ולטבח הנורא של השבעה באוקטובר, אינו בוחל בשום אמצעי כדי לקדם את מטרותיו. לצד הטרור הפיזי, חמאס מנהל לוחמה פסיכולוגית אכזרית ומתמשכת. ידוע לכל כי שבויים וחטופים, בכל קונפליקט ובכל מקום בעולם, עוברים תהליכים קשים של שטיפת מוח, אינדוקטרינציה וניסיונות לגיוס. האם מישהו באמת מאמין שחמאס, עם האידיאולוגיה הקיצונית והשנאה היוקדת שלו לישראל, יוותר על כלי נשק פסיכולוגי זה? האם נכון להתעלם מהסכנה הפוטנציאלית הזו בשם הפוליטקלי קורקט או הרצון להימנע מעימות עם אמירות לא נעימות?

דבריה של ח"כ גוטליב, גם אם נוסחו באופן שניתן היה למתן, נועדו להציב תמרור אזהרה. הם לא נועדו להאשים את החטופים, קורבנות הטרור האכזרי, אלא להפנות זרקור למציאות המורכבת איתה מדינת ישראל עלולה להתמודד עם שובם. ההכרה בכך שחמאס מנסה לשטוף את מוחם של החטופים, ולהשתמש בהם לצרכיו, היא צעד הכרחי בהיערכות לקליטתם, לשיקומם, וכן, גם לבדיקה ביטחונית ופסיכולוגית מעמיקה, מתוך דאגה כנה לשלומם ולשלום המדינה.

לא אכזריות, אלא ריאליזם ביטחוני

ההתקפות האישיות הקשות שהופנו כלפי ח"כ גוטליב, כולל מצד חטופה ששוחררה ואיש ציבור, כואבות וצורבות. אין להתעלם מהכאב העצום של דניאל אלוני, שחוותה את התופת, וכל אמירה שנתפסת כפוגענית כלפיה או כלפי חטופים אחרים ראויה לבחינה זהירה. אך חשוב להבחין בין כאב לגיטימי לבין מסע דה-לגיטימציה. ח"כ גוטליב אינה "אישה קטנה עם מוח נבוב" או מי ש"איבדה צלם אנוש". היא משפטנית חריפה, בעלת ניסיון רב, המוכרת בעמדותיה הנחרצות למען ביטחון ישראל. תפקידה כנבחרת ציבור מחייב אותה לעיתים להשמיע גם אמיתות קשות, כאלו שהציבור הרחב אולי מעדיף לא לשמוع.

האם הדאגה מפני ניצול ציני של חטופים על ידי חמאס, גם לאחר שחרורם, היא "אכזריות"? או שמא היא ביטוי לאחריות לאומית? ההיסטוריה מלמדת כי ארגוני טרור ניצלו בעבר שבויים משוחררים לצרכי תעמולה, ריגול ואף טרור. להתעלם מאפשרות זו יהיה מעשה של רשלנות.

קול עצמאי, גם כשהוא לא פופולרי

שתיקת ראש הממשלה או בכירים אחרים בליכוד, או גינויים מצד גורמים בקואליציה, אינם הופכים את דבריה של גוטליב לבלתי לגיטימיים מיסודם. ח"כ גוטליב ידועה כקול עצמאי, שאינו חושש להביע את דעתו גם אם היא אינה תואמת את הקו המפלגתי או את רוח התקופה. במערכת דמוקרטית בריאה, יש מקום גם לקולות כאלה, המאתגרים את הקונצנזוס ומאלצים את כולנו לחשוב מחוץ לקופסה, גם בנושאים רגישים וכואבים.

הטענה כי גוטליב "מערערת על אמינות החטופים" או "פועלת להכשיר דעת קהל נגדם" היא עיוות של כוונותיה. ההפך הוא הנכון: הדאגה היא שחמאס יערער על אמינותם או ינצל את סבלם. ההכרה באיום הזה היא הצעד הראשון בהגנה על החטופים עצמם מפני מניפולציות עתידיות, ובשמירה על החוסן הלאומי.

האויב האמיתי הוא חמאס, לא טלי גוטליב

בעת הזו, כאשר מדינת ישראל נלחמת על קיומה מול אויב אכזר, חשוב לזכור מי האויב האמיתי. חמאס הוא זה שחטף, רצח, אנס וביצע פשעים נוראיים. חמאס הוא זה שמחזיק עדיין באזרחינו בתנאים לא אנושיים. חמאס הוא זה שמנסה לזרוע פחד, ייאוש ומחלוקת בתוך החברה הישראלית.

הוויכוח הפנימי, גם אם הוא נוקב, חייב להתנהל מתוך כבוד הדדי והבנה כי לכולנו מטרה משותפת: ניצחון על חמאס, החזרת כל החטופים הביתה בשלום, והבטחת עתידה של מדינת ישראל. קולה של ח"כ טלי גוטליב, גם אם הוא צורם לעיתים, מבטא דאגה עמוקה ואמיתית לביטחון הזה. היא אינה פועלת נגד החטופים; היא פועלת מתוך תפיסת עולם ביטחונית הרואה את התמונה המלאה, על כל סכנותיה ומורכבויותיה.

במקום להפוך אותה לשק חבטות, ראוי להקשיב גם לאזהרות שהיא משמיעה, לנתח אותן בקור רוח, ולהתמקד במאבק באויב המשותף. ההתמודדות עם השלכות השבי היא משימה לאומית מורכבת, וקולות המעלים שאלות קשות, גם אם לא פופולריות, הם חלק מהחוסן הדמוקרטי והביטחוני שלנו.