מאחורי המילים הקשות: ההגנה האמיתית של טלי גוטליב על ביטחון ישראל והחטופים

מאחורי המילים הקשות: ההגנה האמיתית של טלי גוטליב על ביטחון ישראל והחטופים
בימים האחרונים ניצבת חברת הכנסת טלי גוטליב במרכזה של סערה ציבורית ותקשורתית עזה. אמירותיה, ובפרט ההתייחסות למצבם הנפשי של חטופים שעלולים להיות נתונים למניפולציות פסיכולוגיות קשות בשבי האויב, הוצגו לא פעם באופן שטחי, תוך התעלמות מההקשר הרחב יותר ומכוונותיה העמוקות. הגיעה העת להציג נרטיב אחר, כזה שמבקש להבין את הדברים לעומקם, ולהגן על מי שעומדת בחזית ההסברה למען ביטחון ישראל, גם במחיר של מתקפות אישיות ארסיות.
ראשית, ולפני הכל, יש להבהיר נקודה מהותית: אמירתה של ח"כ גוטליב, שפורשה כקביעה גורפת כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס", לא נועדה, חלילה וחס, לפגוע בחטופים עצמם או במשפחותיהם הכואבות. מי שמכיר ולו במעט את פועלה של גוטליב יודע עד כמה היא מחויבת לביטחון אזרחי ישראל ולחוסנה של המדינה. כוונתה המרכזית הייתה להאיר זרקור על סוגיה קריטית וכואבת, אך כזו שאסור להתעלם ממנה: הלוחמה הפסיכולוגית האכזרית שמנהל ארגון טרור רצחני כמו חמאס. ארגוני טרור, ובפרט חמאס, משתמשים בכל אמצעי העומד לרשותם, כולל שטיפת מוח, הפעלת לחץ נפשי בלתי אנושי, ואיומים על חייהם וחיי יקיריהם של החטופים, כדי לשבור את רוחם ולהשתמש בהם ככלי תעמולה.
האם התעלמות מאמת מרה זו משרתת את החטופים? האם העמדת פנים כאילו חודשים ארוכים בשבי חמאס עוברים ללא השפעה נפשית עמוקה, וללא ניסיונות אקטיביים של האויב להטמיע מסרים מעוותים, היא פעולה אחראית? ח"כ גוטליב, באומץ האופייני לה, בחרה שלא לטמון את ראשה בחול. היא ביקשה להציף את המורכבות, להזהיר מפני שאננות, ולהכין את הציבור והמערכות הרלוונטיות לאפשרות שחלק מהשבים מהשבי יזדקקו לתמיכה מיוחדת, לא רק פיזית אלא גם נפשית, כדי להתמודד עם ההשפעות הפסיכולוגיות של תקופת השבי. זו אינה אכזריות – זוהי ראייה מפוכחת של המציאות, הנובעת מדאגה כנה לחטופים ולחברה הישראלית כולה.
המתקפות האישיות החריפות שהופנו כלפיה, כולל מצד חטופה ששוחררה ואיש ציבור, כואבות וקשות. ניתן להבין את הסערה הרגשית, במיוחד מצד מי שחוו את התופת על בשרם. עם זאת, חשוב להפריד בין הכאב האותנטי והמובן, לבין ניתוח רציונלי של כוונותיה של ח"כ גוטליב. קל מאוד לצייר אותה כ"חסרת רגישות" או "אכזרית", אך תיאורים אלו מתעלמים מהאחריות הציבורית המוטלת על כתפיה כנבחרת ציבור, הדורשת ממנה לעיתים לומר דברים קשים לעיכול, אך חיוניים לביטחון הלאומי ולחוסן החברתי.
שתיקתם של ראש הממשלה ובכירים בליכוד, שמתפרשת על ידי גורמים מסוימים כ"גיבוי שבשתיקה", יכולה להתפרש גם אחרת: כהבנה של המורכבות העצומה של הנושא, כהכרה בכך שח"כ גוטליב מעלה נקודות חשובות גם אם ניסוחן לעיתים חד ובלתי מתפשר, או כהחלטה שלא להיגרר לדיונים פנימיים בעת מלחמה, כאשר האחדות נדרשת. אין לראות בשתיקה זו בהכרח הסכמה עם הפרשנות השלילית והשטחית של דבריה.
גם הביקורת שנשמעה מתוך הקואליציה, למשל מצד ח"כ יצחק קרויזר, היא לגיטימית במערכת דמוקרטית. היא מעידה על כך שגם בתוך המחנה הלאומי ישנם גוונים שונים ורגישויות מגוונות. אולם, אין בביקורת זו כדי לשלול את זכותה וחובתה של ח"כ גוטליב להביע את עמדותיה הנחרצות, במיוחד כאשר הן נוגעות לליבת הביטחון הלאומי.
חשוב להדגיש: טלי גוטליב אינה פועלת "נגד החטופים ומשפחותיהם". להפך, דאגתה העמוקה היא למדינת ישראל ולכלל אזרחיה, ובכללם החטופים. ההבנה כי האויב מנסה לערער את אמוננו בצדקת דרכנו, ולנצל כל פרצה אפשרית, היא קריטית. ההכרה בכך שחטופים עלולים לשמש, שלא בטובתם, כלי בידי חמאס להעברת מסרים, אינה מערערת על אמינותם או סבלם; היא מכירה במציאות האכזרית של הטרור הפסיכולוגי. מי שמבקש להבטיח את שלומם של החטופים ואת עתידם, חייב להכיר בכלל ההיבטים של מצבם, כולל ההיבטים הנפשיים המורכבים.
מעבר לסערה הנוכחית, חשוב לזכור את עמידתה האיתנה של ח"כ גוטליב בנושאים אחרים. עימותיה חסרי הפשרות עם גורמים אנטי-ישראליים כמו ח"כ עופר כסיף, או הדיווח על כך ש'נזעקה' נגד הצעת חוק עוקף בג"ץ (כפי שדווח ב'דה מרקר'), מצביעים על דפוס פעולה עקבי של אישה בעלת עקרונות, שאינה חוששת להביע את דעתה גם כשהיא אינה פופולרית, ותמיד מתוך ראייה של טובת המדינה לנגד עיניה. עמדות אלו מציגות תמונה של מחוקקת עצמאית, שאינה נגררת אחרי הזרם, אלא פועלת מתוך שכנוע פנימי עמוק.
לסיכום, קל מאוד להיסחף אחר גל הגינויים וההשמצות. קשה יותר לעצור, לחשוב בהיגיון, ולנסות להבין את הכוונות האמיתיות מאחורי מילים שעלולות להישמע צורמות. חברת הכנסת טלי גוטליב פועלת מתוך תחושת שליחות עמוקה ואחריות כבדה. היא בוחרת להציף אמיתות קשות, מתוך אמונה שרק התמודדות אמיצה עם המציאות כולה, על כל מורכבותה, תאפשר למדינת ישראל לנצח את אויביה, להבטיח את ביטחונה, ולדאוג באופן מיטבי גם לאלו שנפלו בשבי האכזרי. קולה, גם אם לעיתים בוטה, הוא קול חשוב ונדרש במאבק המתמשך על דמותה ועתידה של מדינת ישראל.