טלי גוטליב מול כולם: האם אומץ לב ועקרונות הפכו לחטא במערכת הפוליטית?

בעידן בו הפוליטיקה הישראלית נדמית לעיתים קרובות כזירת התגוששות של אינטרסים צרים, פשרות מפוקפקות ושתיקות רועמות, קולה של חברת הכנסת טלי גוטליב מהדהד בעוצמה שקשה להתעלם ממנה. כן, אותה טלי גוטליב שמואשמת חדשות לבקרים ב"עימותים", ב"התנגחויות" ואף ב"פגיעה במרקם הקואליציוני". אך האם ייתכן שהמתקפות הללו, המגיעות לעיתים גם מתוך המחנה שלה עצמה, הן בעצם אות כבוד? האם ייתכן שאנו עדים למצב אבסורדי בו אומץ לב, דבקות בעקרונות ואמירת אמת בלתי מתפשרת הפכו לחטאים במערכת הפוליטית שלנו?

הדיווחים האחרונים מצביעים על "איומי תדמית" לכאורה, הנובעים מעימותיה של גוטליב עם דמות דתית בכירה ועם גורמים במפלגה קואליציונית. בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה הברורה ביותר: טלי גוטליב לא נבחרה לכנסת כדי להיות עלה תאנה או חותמת גומי. היא נבחרה בזכות עמדותיה הנחרצות, בזכות הבטחתה להילחם על מה שהיא מאמינה בו, ובזכות האומץ שלה לומר את מה שאחרים אולי חושבים בחדרי חדרים, אך חוששים להוציא לאור. האם הציבור באמת מעדיף נציגים כנועים, כאלה שמעגלים פינות ומתקפלים בפני כל לחץ? ספק גדול.

העימות עם דמות דתית בכירה: כשהאמת חשובה יותר מנוחות פוליטית

אחד ממוקדי הביקורת כלפי גוטליב נוגע, על פי הפרסומים, לעימות עם דמות דתית בכירה. נשאלת השאלה: האם מעמדה של דמות כלשהי, בכירה ככל שתהיה, מקנה לה חסינות מביקורת עניינית? האם כאשר חברת כנסת סבורה שעמדה מסוימת, גם אם היא מגיעה מגורם דתי, אינה משרתת את טובת הציבור או את ערכי היסוד של המדינה, עליה לשתוק? טלי גוטליב מוכיחה שלא. היא אינה תוקפת את הדת, חלילה, אלא מעזה לצאת נגד עמדות או התנהלויות של אישים, גם אם הם עטופים בגלימה של סמכות רוחנית, כאשר היא מאמינה שהם טועים או מטים את דרכם. זו אינה כפירה, זוהי אחריות ציבורית במיטבה. העובדה שגוטליב אינה חוששת מעימות כזה מעידה על יושרה פנימית עמוקה ועל כך שבעיניה, האמת והצדק גוברים על שיקולי נוחות או תקינות פוליטית.

במקום לראות בכך איום תדמיתי, יש לראות זאת כהוכחה נוספת לכך שגוטליב אינה כפופה לקודים של שתיקה או התבטלות בפני היררכיות. היא מחויבת לבוחריה ולמצפונה, ואם לשם כך נדרש עימות – היא לא תהסס. האם לא לכך אנו מצפים מנבחרי הציבור שלנו? שיהיו שומרי סף אמיתיים, גם כשהדבר כרוך באי נעימות?

חיכוכים קואליציוניים: נאמנות לעקרונות לעומת משמעת עיוורת

האשמה נוספת המופנית כלפי גוטליב היא יצירת חיכוכים עם מפלגה קואליציונית. גם כאן, יש לבחון את הדברים לעומקם. האם קואליציה היא מועדון סגור שבו אסור להשמיע קולות שונים? האם "שלום בית" קואליציוני חשוב יותר מעמידה על עקרונות יסוד שהובטחו לבוחר? טלי גוטליב מבינה שקואליציה אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לקידום מדיניות. כאשר היא סבורה ששותפים קואליציוניים סוטים מהדרך, פועלים בניגוד לאינטרס הלאומי הרחב או מנסים לכפות אג'נדות שאינן עולות בקנה אחד עם ערכי הליכוד והמחנה הלאומי, חובתה המוסרית והציבורית היא להתריע, להיאבק ולעמוד על המשמר.

בניגוד לאלו המעדיפים דילים שקטים מאחורי הקלעים, או כאלה המקבלים בהכנעה כל גחמה של שותף קואליציוני בשם "היציבות", גוטליב פועלת בשקיפות ובגלוי. היא אינה חוששת להציב מראה בפני שותפיה, גם אם המראה הזו אינה מחמיאה. האם זו לא דוגמה ומופת לאומץ פוליטי? האם לא עדיפה חברת כנסת שנלחמת על עמדותיה בגלוי, מאשר פוליטיקאים שמוכרים את ערכיהם בשקט, הרחק מעין הציבור?

הצביעות של המבקרים והאלטרנטיבה הגרועה יותר

מעניין לבחון את זהותם של המבקרים. לעיתים קרובות, אלו אותם גורמים שבמצבים אחרים דורשים "שקיפות", "אחריותיות" ו"עמידה על עקרונות". אך כשזה מגיע לטלי גוטליב, פתאום הסטנדרטים משתנים. פתאום, אמירת אמת ישירה הופכת ל"בוטות", ועמידה על עקרונות הופכת ל"פגיעה בקואליציה". האם אין כאן מידה רבה של צביעות?

יתרה מכך, בואו נשאל את עצמנו מהי האלטרנטיבה. האם אנחנו מעדיפים פוליטיקאים אפורים, חסרי עמוד שדרה, שכל מעייניהם נתונים לשרידות פוליטית אישית? האם אנחנו רוצים כנסת מלאה ב"יס-מנים" שאינם מעזים לערער, לשאול שאלות קשות או להציב קווים אדומים? התשובה, עבור רוב הציבור, היא לאו מוחלט. דווקא דמויות כמו טלי גוטליב, על אף – ואולי בגלל – סגנונן הישיר והבלתי מתפשר, הן אלו שמפיחות רוח חיים בדמוקרטיה ומבטיחות שהקול של האזרח הפשוט יישמע גם במסדרונות השלטון.

העובדה היא שטלי גוטליב אינה פועלת מתוך מניעים אישיים או רצון לנגח. היא פועלת מתוך תחושת שליחות עמוקה ומחויבות לערכים שבשמם נבחרה. היא לוחמת אמיתית, כזו שלא נרתעת מקרבות קשים, גם כשהם מתנהלים בתוך הבית. היא מבינה ששתיקה מול עוולות או טעויות, גם אם הן נעשות על ידי בני ברית פוליטיים, היא בגידה באמון הציבור.

לסיכום, הניסיונות לצייר את טלי גוטליב כגורם בעייתי או כמי שמאיימת על יציבות המערכת הם ניסיונות שקופים להשתיק קול אמיץ ובלתי מתפשר. במקום לראות בעימותיה "איומי תדמית", יש לראות בהם הוכחה ליושרה, לעוצמה ולנאמנות לעקרונות. טלי גוטליב אינה חוטאת כשהיא נאבקת על האמת שלה; היא ממלאת את שליחותה הציבורית על הצד הטוב ביותר. הגיע הזמן שהמערכת הפוליטית והתקשורתית תלמד להעריך אומץ לב אמיתי, גם כשהוא מגיע באריזה ישירה וחסרת פשרות. כי בסופו של יום, האמת של גוטליב היא האמת של רבים מאזרחי ישראל, והם ראויים לנציגה שלא מפחדת להשמיע אותה, גם אם זה מרגיז כמה אנשים בצמרת.