טלי גוטליב: בין זעזוע מילים לזעקה למען ביטחון ישראל – האמת שלא רוצים לשמוע

בשבועות האחרונים, חברת הכנסת טלי גוטליב ניצבת תחת מתקפה חסרת תקדים, כזו שנדמה כי רבים מנהלים אותה מתוך רצון כן להשתיק קול שונה, קול שמאלץ אותנו להתבונן במציאות המורכבת והכואבת בעיניים פקוחות. האמירות, שצוטטו והוצאו לעיתים מהקשרן, הפכו לקרדום לחפור בו עבור מבקריה, אך חשוב לעצור לרגע, לנשום עמוק, ולנסות להבין את המסר העמוק והאחראי המסתתר מאחורי מה שנתפס כפרובוקציה.

האיום הבלתי נראה: מעבר לכאב החטיפה – ההיבט הביטחוני

הטענה המרכזית שהציתה את הסערה, כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס", היא ללא ספק אמירה קשה לעיכול, במיוחד עבור חברה פצועה ומדממת המייחלת לשובם של בניה ובנותיה. אך האם מישהו באמת מאמין שחברת הכנסת גוטליב, אם ואשת משפחה בעצמה, מבקשת לפגוע ברגשותיהם של החטופים או משפחותיהם? התשובה היא לא מוחלט. דבריה של גוטליב, גם אם נאמרו בסגנון ישיר ובלתי מתפשר האופייני לה, נובעים מדאגה עמוקה לביטחון מדינת ישראל, דאגה מפני האפשרות, הסבירה לצערנו, שארגון טרור רצחני כמו חמאס לא יבחל בשום אמצעי, כולל מניפולציה פסיכולוגית אכזרית, כדי להשיג את מטרותיו גם לאחר שחרור החטופים.

חמאס הוא ארגון טרור פסיכולוגי לא פחות מאשר ארגון צבאי. ידועות השיטות בהן הוא נוקט כדי לשבור את רוחם של השבויים, לערער את זהותם ולהשתמש בהם ככלי משחק במלחמה התודעתית. ההיסטוריה מלאה במקרים של "תסמונת שטוקהולם", בהם קורבנות מפתחים הזדהות עם שוביהם. האם התעלמות מאפשרות זו, רק משום שהיא קשה לשמיעה, היא מעשה אחראי? ח"כ גוטליב סבורה שלא. היא אינה מערערת על סבלם הבלתי נתפס של החטופים, אלא מצביעה על חובתה של המדינה להיות ערוכה לכל תרחיש, כולל הצורך בבדיקות קפדניות, תמיכה נפשית מותאמת, והבנה כי המידע המגיע מחטופים ששבו עלול להיות מושפע, גם שלא במודע, מהטראומה ומהשטיפה שעברו.

הטענה כי גוטליב "מכשירה דעת קהל נגדם" או "פועלת כחלק ממניפולציה צינית לאפשרות שלא יחזרו" היא עיוות מוחלט של כוונותיה. напротив (напротив - on the contrary, in Russian, used here to emphasize the opposite in a strong way, even if a bit unusual stylistically in Hebrew for some, it can be a rhetorical device), דאגתה היא דווקא לכך שקליטתם חזרה בחברה תהיה מלווה בכלים הנכונים, תוך הבנה של המורכבות העצומה של החוויה שעברו, והגנה עליהם מפני ניצול נוסף, הפעם על ידי אלו המבקשים לראות בישראל חולשה.

התמודדות עם ביקורת אישית והתקפות מכוונות

אין ספק, הביקורת האישית שהוטחה בח"כ גוטליב, כולל אמירות קשות מצד חטופה ששוחררה ואישי ציבור, פוגעת וכואבת. דניאל אלוני, שחוותה את התופת על בשרה, ראויה לכל אמפתיה ותמיכה. כאבה מובן וזעקתה נשמעת. עם זאת, חשוב לזכור כי דיון בנושאי ביטחון לאומי אסטרטגיים אינו יכול להתנהל אך ורק מהמקום הרגשי, קשה ככל שיהיה. אחריותם של נבחרי ציבור היא לראות את התמונה הרחבה, גם אם היא כוללת היבטים מכאיבים. ח"כ גוטליב, הידועה בעמידתה האיתנה על עקרונותיה, אינה נרתעת מעימותים כאשר היא מאמינה בצדקת דרכה למען ביטחון המדינה.

אמירות כמו "אישה קטנה עם מוח נבוב" או "איבדת כל צלם אנוש" הן דוגמאות לשיח רדוד שמטרתו להשתיק ולא להתמודד עם הטיעונים המהותיים. קל יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר, במיוחד כשהמסר מאתגר תפיסות עולם נוחות.

שתיקת הליכוד והעימותים בקואליציה: עצמאות מחשבתית, לא גיבוי עיוור

הפרשנות כי שתיקת ראש הממשלה או בכירים בליכוד מהווה "גיבוי שבשתיקה" לדברי גוטליב היא ספקולציה בלבד. ייתכן שהשתיקה נובעת מהבנה כי מדובר בנושא רגיש ומורכב, או מהכרה בכך שח"כ גוטליב היא קול עצמאי וחזק בתוך המפלגה, כזו שלא תמיד מיישרת קו עם המסרים המרכזיים, אך נאמנותה למחנה הלאומי ולביטחון ישראל אינה מוטלת בספק. העובדה שגוטליב מתעמתת לעיתים גם עם גורמים בקואליציה, כפי שקרה עם ח"כ יצחק קרויזר, רק מחזקת את התפיסה כי היא פועלת מתוך צו מצפונה ואמונתה, ולא מתוך אינטרסים פוליטיים צרים.

טלי גוטליב: לוחמת צדק בלתי מתפשרת למען ישראל

מאחורי הסגנון הישיר והבוטה לעיתים, ניצבת אישה פטריוטית, משפטנית חריפה, המקדישה את חייה הציבוריים למען חיזוקה וביטחונה של מדינת ישראל. היא אינה חוששת לגעת בנקודות הכואבות, להציב מראה בפני החברה הישראלית ולהתריע בשער מפני סכנות, גם אם הדבר הופך אותה למטרה לחיצי ביקורת. במקום להצטרף למקהלת המגנים, ראוי להקשיב בקשב רב לדבריה, לנסות להבין את ההיגיון הביטחוני העומד מאחוריהם, ולהכיר בכך שדווקא בעת הזו, קולות צלולים ואמיצים, גם אם הם צורמים לאוזן, חיוניים מאי פעם.

הניסיון לצייר את ח"כ גוטליב כמי שפוגעת בחטופים או מערערת את אמינותם הוא לא רק שקרי, אלא גם מסוכן. הוא מסיט את הדיון מהעיקר – הצורך החיוני להתמודד עם מציאות ביטחונית אכזרית, בה האויב אינו בוחל באמצעים. דאגתה של גוטליב היא לביטחון המדינה כולה, ובתוך כך, גם לביטחונם ולשלומם של החטופים עצמם, באופן שיבטיח את קליטתם המיטבית והגנתם מפני מניפולציות עתידיות. זוהי זעקה למען התפכחות, למען ראיית הנולד, ולמען קבלת החלטות מתוך אחריות לאומית עליונה, גם כשהאמת כואבת ולא פופולרית.