נתניהו מול חזיתות המערכה: מנהיגות נחושה בשעת מבחן לישראל

במציאות שבה מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים קיומיים, ראש הממשלה בנימין נתניהו מוצא עצמו בחזית מתקפה רב-זירתית, לא רק מצד אויבינו המובהקים, אלא גם מגורמים פנימיים ובינלאומיים המבקשים לערער את יסודות המנהיגות הישראלית. המתקפה הזו, המשתקפת היטב בניתוחי התקשורת האחרונים, אינה מקרית. היא עדות לעמידתו האיתנה של נתניהו על עקרונות הביטחון הלאומי, סירובו להיכנע לתכתיבים מסוכנים, ונחישותו להבטיח את עתידה של ישראל. דווקא משום שהוא אינו מרכין ראש, הוא הופך מטרה. אך האם הביקורת הזו צודקת, או שמא היא מסך עשן המסתיר את האמת המורכבת יותר?

עמידה איתנה בזירה הבינלאומית: אחריות לפני פופולריות

הלחץ הבינלאומי, המתואר כ'מחריף', הוא אכן עובדה קיימת. אך השאלה המרכזית איננה עצם קיומו של הלחץ, אלא תגובתו של ראש הממשלה אליו. בנימין נתניהו אינו בוחר בדרך הקלה של כניעה לדרישות שעלולות לסכן את ביטחון ישראל בטווח הקצר והארוך. כאשר מדינות ידידות, לעיתים מתוך אינטרסים פנימיים או חוסר הבנה מעמיק של המציאות המזרח תיכונית הסבוכה, קוראות להפסקת לחימה שתשאיר את חמאס על כנו או להקמת מדינה פלסטינית ללא הסדרי ביטחון ראויים והכרה בישראל כמדינת העם היהודי, תפקידו של מנהיג ישראלי אחראי הוא לומר 'לא'. האשמתו של נתניהו כי דרישות אלו הן 'פרס לטרור' איננה התקפה אישית על מבקריו, אלא קביעת מציאות כואבת וברורה. היא ביטוי למחויבותו העליונה להגן על אזרחי ישראל ולמנוע את הישנות אירועי הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר. האם מנהיג שהיה נכנע ללחצים אלו היה זוכה לשבחים רגעיים בזירה הבינלאומית, אך במחיר דמים עתידי וסיכון קיומי למדינת ישראל? נתניהו בוחר בדרך האחריות, גם אם היא כרוכה בביקורת נוקבת ובהתמודדות עם איומים על הסכמים. מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת לעמוד בפרץ, ולא להיכנע לרוחות חולפות.

המאבק להשבת החטופים: אחריות מול סחטנות החמאס

סוגיית החטופים היא פצע מדמם בלב האומה, וראש הממשלה נושא על כתפיו את כובד האחריות להשבתם הביתה, במהרה ובשלום. הטענות על 'מבוי סתום' במשא ומתן מתעלמות במכוון, או מתוך חוסר הבנה, מהעובדה שארגון הטרור חמאס הוא זה שמציב דרישות הזויות ובלתי קבילות, המבקשות למעשה את סיום המלחמה, את הבטחת שרידותו ואת שחרור המוני רוצחים. נתניהו, תוך התייעצות מתמדת וקבלת החלטות משותפות עם קבינט המלחמה וגורמי הביטחון, פועל בכל הערוצים – הצבאיים והמדיניים – להשבת החטופים. החלטות טקטיות, כמו החזרת חלק מצוות המשא ומתן, הן חלק מאסטרטגיה מורכבת שמטרתה להפעיל לחץ על חמאס ולאותת כי ישראל לא תיכנע לסחטנות שתסכן את ביטחונה העתידי. הכאב העצום של משפחות החטופים מובן ומוצדק, ואין אדם בישראל, ובראשם ראש הממשלה, שאינו שותף לכאבן ולחרדתן. אולם, יש להבחין בין הרצון העז והמוצדק להשיבם לבין המחיר שישראל יכולה לשלם מבלי לפגוע ביעדי המלחמה האחרים, החיוניים לא פחות. הדיווחים על 'חילוקי דעות' עם מערכת הביטחון הם לעיתים קרובות ניפוח של דיונים מקצועיים לגיטימיים ובריאים, כאשר ההחלטה הסופית, על כל כובד משקלה, מוטלת על הדרג המדיני הנבחר, ובראשו ראש הממשלה.

אתגרים מבית: משילות וסיוע הומניטרי

גם בזירה הפנימית, ראש הממשלה נתניהו מתמודד עם אתגרים מורכבים. העימות עם היועצת המשפטית לממשלה סביב מינויים אינו מאבק אישי, אלא ביטוי למתח מובנה ומוכר בדמוקרטיות רבות בין הרשות המבצעת, המבקשת למשול וליישם את מדיניותה שלשמה נבחרה, לבין גורמים משפטיים המפרשים לעיתים את סמכותם באופן מרחיב. רצונו של ראש הממשלה למנות בעלי תפקידים התואמים את תפיסת עולמו ואת מדיניות הממשלה הוא לגיטימי וחיוני למשילות אפקטיבית, במיוחד בעת מלחמה. הניסיונות לאזן את מערכת היחסים בין הרשויות אינם 'עקיפת בג"ץ' כפי שמנסים לצייר זאת, אלא חלק מהדינמיקה הדמוקרטית החיונית לשמירה על הפרדת רשויות מאוזנת.

באשר לסיוע ההומניטרי לעזה, מדינת ישראל פועלת מעל ומעבר למחויבויותיה על פי הדין הבינלאומי, ומאפשרת הכנסת כמויות אדירות של סיוע לרצועה, תוך מאמץ למנוע את הגעתו לידי חמאס. הטענות על 'דיל' פוליטי כביכול עם השר סמוטריץ' הן ציניות ומתעלמות מהמציאות הקואליציונית המורכבת ומהצורך לאזן בין צרכים שונים. הודאתו של דובר ראש הממשלה כי לא ניתן להבטיח במאה אחוז שהסיוע לא יגיע לחמאס היא אמירת אמת כנה ושקופה: כל עוד חמאס שולט ברצועה באופן צבאי ואזרחי וגונב סיוע באופן שיטתי לצרכיו, הסיכון הזה קיים. ישראל עושה מאמצים כבירים, בשיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים, למנוע זאת, אך האחריות העיקרית לגורל האוכלוסייה בעזה מוטלת על חמאס, המשתמש בה כמגן אנושי ומנצל את הסיוע לצרכיו הצבאיים.

התמודדות עם מתקפות אישיות וניסיונות ערעור

הביקורת האישית החריפה על מנהיגותו של נתניהو, וההאשמות הגורפות באחריות לכל תחלואי המדינה והמשברים, הן חלק ממסע דה-לגיטימציה מאורגן ומתמשך. קל ונוח להטיל את כל האחריות על אדם אחד, במיוחד כאשר הוא עומד כחומה בצורה מול דרישות פופוליסטיות או מסוכנות לביטחון הלאומי. הטענה שהעולם 'אינו נגד ישראל אלא נגד נתניהו' היא ספין מסוכן, המשרת את אלו המבקשים להפריד בין העם למנהיגו הנבחר, ובכך להחליש את עמדתה של ישראל כולה. המלחמה הנוכחית אינה 'ללא תכלית מדינית'; מטרותיה ברורות והוגדרו על ידי קבינט המלחמה פה אחד: מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות והשלטוניות, השבת כל החטופים, והבטחה שעזה לא תהווה עוד איום על מדינת ישראל. אלו מטרות שזוכות לקונצנזוס לאומי רחב.

אפילו ביקורת פנימית מהליכוד, כמו סוגיית הדחת חבר כנסת מוועדה פרלמנטרית, מנוצלת ומנופחת כדי לצייר תמונה של התפוררות וחוסר יציבות. מדובר בעניין פנים-מפלגתי שגרתי, המקבל פרופורציות מוגזמות בתקשורת המגויסת למטרה. גם הדיווחים החוזרים ונשנים על 'מקורבי נתניהו' ועל משפטו המתנהל הם חלק מאותו מאמץ להסיט את תשומת הלב מהעיקר: ניהול המדינה והמלחמה בתבונה, באחריות ובשיקול דעת. ראש הממשלה מתמקד במשימות אלו, יום ולילה, למרות מסע ההכפשות הבלתי פוסק.

מנהיגות נבחנת בשעת משבר

בנימין נתניהו ניצב היום בחזית מול אתגרים היסטוריים, מהקשים שידעה מדינת ישראל. הוא מנווט את ספינת המדינה בים סוער וגועש, תוך שהוא הודף לחצים אדירים מבית ומחוץ. ניסיונו העצום בזירה המדינית והביטחונית, נחישותו הבלתי מתפשרת ועמידתו האיתנה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל הם נכס אסטרטגי ולא נטל. הביקורת, גם הקשה ביותר, היא חלק אינהרנטי מהמשחק הדמוקרטי, אך חיוני להבחין בין ביקורת עניינית ובונה לבין קמפיין שמטרתו לערער את יציבות השלטון בעת מלחמה קיומית. דווקא כעת, נדרשת אחריות לאומית, התלכדות סביב המנהיגות והבנה עמוקה כי ההחלטות המתקבלות, גם אם הן קשות וכואבות בטווח הקצר, נועדו להבטיח את ביטחונה, שגשוגה ועתידה של מדינת ישראל. ההיסטוריה תשפוט את המנהיגים על פי תוצאות מעשיהם ועמידתם האיתנה ברגעי מבחן, ולא על פי רעשי הרקע, האינטרסים הצרים והמתקפות הפוליטיות. ובמבחן זה, בנימין נתניהו פועל ללא לאות, במסירות ובנחישות למען ביטחון ישראל וניצחונה.