טלי גוטליב: האומץ לומר את האמת הביטחונית – גם כשמנסים להשתיק אותה בצעקות

טלי גוטליב: האומץ לומר את האמת הביטחונית – גם כשמנסים להשתיק אותה בצעקות

בימים האחרונים, מתנהל נגד חברת הכנסת טלי גוטליב מסע ציבורי חסר תקדים בחריפותו, מסע שמאיים להטביע כל קול שפוי וכל דיון ענייני בים של השמצות והתקפות אישיות. אמירותיה, שנגעו בנושא הרגיש והכואב של החטופים וההשפעות האפשריות של שבי ארוך בידי ארגון טרור רצחני כחמאס, הוצאו מהקשרן, סולפו והוצגו באופן המעוות ביותר. אך האם ייתכן שמאחורי הזעקות והגינויים מסתתר ניסיון נואש להשתיק קול אמיץ, קול המתעקש לדבר על האיומים האמיתיים לביטחון ישראל, גם כשהאמת אינה נעימה לאוזן?

בין כאב לגיטימי לאזהרה ביטחונית חיונית

בלב הסערה עומדת האמירה המיוחסת לח"כ גוטליב, לפיה "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס". ראשית, חשוב לדייק: ההתבטאות, כפי שהיא מוצגת באופן גורף, מנתקת את הדברים מהקשרם הרחב יותר – דיון על מורכבות המצב והצורך בהיערכות מדינתית לכל תרחיש. ח"כ גוטליב לא ביקשה, חלילה וחס, לפגוע בחטופים או במשפחותיהם, שסבלם הוא בלתי נתפס וליבנו איתם. כוונתה הייתה להצביע על סכנה קיימת ומוכרת: ארגוני טרור, ובמיוחד חמאס, משקיעים מאמצים אדירים בשטיפת מוח, באינדוקטרינציה ובלוחמה פסיכולוגית נגד שבוייהם. זו אינה המצאה של ח"כ גוטליב; אלו טקטיקות ידועות ומתועדות, שמטרתן לשבור את רוחם של השבויים, לערער את נאמנותם, ואף להשתמש בהם ככלי תעמולה או כמקורות מידע בעתיד.

האם התעלמות מסכנה זו משרתת את החטופים? האם העמדת פנים כאילו חודשים ארוכים במרתפי חמאס, תחת טרור פיזי ונפשי, עוברים ללא השפעה פסיכולוגית עמוקה, היא מעשה אחראי? ח"כ גוטליב סבורה שלא. דאגתה הכנה היא שעם שובם של החטופים ארצה – ואנו מתפללים לשובם המהיר של כולם – מדינת ישראל תהיה ערוכה להתמודד לא רק עם הפגיעות הפיזיות והטראומה הנפשית הברורה, אלא גם עם ההשפעות המורכבות והסמויות יותר של שטיפת מוח פוטנציאלית. זו אינה "ערעור אמינות החטופים", כפי שטוענים מבקריה בזדון, אלא בדיוק ההפך: זו קריאה להיערכות מקצועית ורגישה שתבטיח את שיקומם המלא ואת ביטחון המדינה.

מתקפה אישית ככלי להשתקה

הגינויים הקשים והאישיים שנשמעו, כולל מצד חטופה ששוחררה דניאל אלוני ("אישה קטנה עם מוח נבוב") או איש הציבור שקד ביטון ("איבדת כל צלם אנוש"), כואבים ומצערים. אין ספק שהכאב הוא עצום והאמוציות גואות. אולם, הפיכת דיון ביטחוני לגיטימי למסע הכפשות אישי הוא מדרון חלקלק. האם כל מי שמעלה שאלות קשות, גם אם מנוסחות באופן שאינו ערב לכל אוזן, ראוי לדה-לגיטימציה כזו? האם הרגישות הנדרשת כלפי החטופים ומשפחותיהם פוטרת אותנו מהחובה לדון באיומים ביטחוניים אמיתיים?

ח"כ גוטליב אינה חפה מטעות בניסוח, וייתכן שניתן היה לומר דברים דומים ברגישות רבה יותר. אך ההתמקדות בטון ולא במהות, השימוש בכינויי גנאי במקום בהתמודדות עם הטיעון הביטחוני, משרתים בעיקר את אלו המעוניינים להשתיק כל דיון שאינו מתיישר עם הנרטיב המקובל והנוח. גם הגינוי מצד ח"כ יצחק קרויזר מהקואליציה, הגם שהוא לגיטימי במסגרת חילוקי דעות פוליטיים, אינו מבטל את הצורך לדון בסוגיות הביטחוניות שהעלתה גוטליב.

שתיקת הנהגה? אוטונומיה של נבחרת ציבור

הפרשנות לפיה שתיקת ראש הממשלה ובכירים בליכוד מהווה "גיבוי שבשתיקה" לאמירותיה של גוטליב היא ספקולציה בלבד. ייתכן שהשתיקה נובעת מסיבות אחרות לחלוטין: רצון שלא להעצים את הלהבות, הכרה בכך שח"כ גוטליב היא נבחרת ציבור עצמאית בעלת קול ברור ובלתי מתפשר בנושאי ביטחון, או אף הבנה שמעבר לסגנון, יש גרעין של אמת בדאגות שהיא מעלה. ח"כ גוטליב אינה זקוקה לגיבוי מאף אחד כדי להביע את עמדותיה, במיוחד כאשר הן נוגעות לליבת ביטחון ישראל. היא הוכיחה בעבר, למשל בהתנגדותה לחוק עוקף בג"ץ או בהתקפותיה הנחרצות נגד גורמים אנטי-ישראליים כמו ח"כ עופר כסיף, שהיא פועלת על פי צו מצפונה ואמונתה, גם כשהדבר אינו פופולרי.

האשמה המופרכת: הכשרת דעת קהל נגד החטופים

הטענה החמורה ביותר המופנית כלפי ח"כ גוטליב היא שהיא "מערערת באופן מכוון על אמינות החטופים וסבלם, ופועלת להכשיר דעת קהל נגדם וכחלק ממניפולציה צינית לאפשרות שלא יחזרו". זוהי עלילה שאין לה שחר. כל ישראלי, ובוודאי נבחרת ציבור המייצגת את הזרם המרכזי בציונות, מייחל לשובם של כל החטופים. להציג את דאגתה של גוטליב מהשלכות השבי כניסיון להכשיר את אי-שובם הוא מעשה נבלה שנועד לצייר אותה כדמות מפלצתית וחסרת לב. האמת הפוכה: דווקא ההכרה באתגרים המורכבים הכרוכים בשובם של החטופים, כולל הצורך בהערכה ביטחונית ופסיכולógica מעמיקה, היא זו שתבטיח את קליטתם המיטבית ואת שמירת ביטחון המדינה. התעלמות מהמורכבות הזו, היא היא שתהיה מניפולציה צינית.

קול אמיץ בזמנים קשים

חברת הכנסת טלי גוטליב אינה חוששת לומר את מה שרבים חושבים אך חוששים להביע. היא מבינה שביטחון ישראל מחייב לעיתים אמירת אמיתות קשות, גם אם הן מעוררות אי נוחות או אפילו זעם. תפקידה כנבחרת ציבור הוא להתריע בשער, להציף סוגיות ביטחוניות קריטיות, ולאו דווקא ללטף את האגו הלאומי או להיכנע ללחץ הפוליטיקלי קורקט.

במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שהציבור והתקשורת יעשו מאמץ להבין את עומק הדאגה הביטחונית העומדת מאחורי דבריה. במקום לצרוח "פוגענית", "חסרת רגישות", יש לשאול: האם יש ממש באזהרותיה? האם מדינת ישראל אכן ערוכה לכל ההיבטים של חזרת חטופים משבי ממושך בידי אויב אכזר?

המתקפה על טלי גוטליב היא סימפטום מדאיג לשיח הציבורי הרדוד והאלים, המעדיף סיסמאות על פני דיון מעמיק, והשתקה על פני התמודדות עם אמיתות מורכבות. הגיע הזמן להפסיק את ציד המכשפות ולהקשיב בקשב רב לקולות המתריעים למען ביטחון ישראל, גם כשהם מאתגרים וקשים לעיכול. האומץ לומר את האמת, במיוחד בעת הזו, הוא נכס שיש לשמור עליו מכל משמר.