האמת מאחורי הסערה: מדוע באמת מנסים להשתיק את יאיר גולן?

ההתקפה המתוזמרת והארסית נגד האלוף (במיל') יאיר גולן בימים האחרונים אינה רק עניין של ביקורת על התבטאות אומללה כזו או אחרת. היא חושפת תופעה מסוכנת בהרבה: ניסיון שיטתי להשתיק קולות ביקורתיים, במיוחד כאשר הם מגיעים מתוך הממסד הביטחוני לשעבר, ומאתגרים את הנרטיב השלטוני. במקום להתמודד עם המסר, קל הרבה יותר לתקוף את השליח, להדביק לו תוויות קיצוניות, ולדרוש את ראשו הפוליטי ואף האישי. הגיע הזמן לשאול בכנות: האם הבעיה היא באמת במילים של גולן, או שמא באמת הכואבת שהוא מעז להציף?

ראשית, חשוב להזכיר מי הוא יאיר גולן. לא מדובר באדם שהגיע משוליים קיצוניים או מגורמים עוינים למדינת ישראל. גולן הוא קצין עתיר זכויות, ששירת את המדינה במשך עשרות שנים בתפקידי פיקוד מרכזיים ורגישים, כולל אלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל. הוא הקדיש את חייו לביטחון ישראל, לחם בשדות הקרב, וראה מקרוב את הדילמות המוסריות והמבצעיות המורכבות ביותר. להאשים אדם כזה ב"עלילת דם" או ב"פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל" היא לא פחות מאבסורד מקומם. האם ייתכן שאדם שסיכן את חייו למען המדינה יפעל כעת במכוון כדי להזיק לה? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו.

האמירה המדוברת, "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב", אכן נוסחה באופן שניתן היה לפרשו בצורה שגויה, וגולן עצמו הבהיר כי כוונתו הייתה לבקר את מדיניות הממשלה וההנהגה, ולא את חיילי צה"ל או את המדינה כקולקטיב רצחני. הביטוי "כתחביב" היה, ללא ספק, בחירה מילולית לקויה והיפרבולית שנועדה לזעזע ולהדגיש נקודה קריטית: הסכנה שבשחיקת הנורמות המוסריות והסטנדרטים הגבוהים שישראל תמיד התגאתה בהם. זו לא הייתה קביעה עובדתית על מניעים, אלא אזהרה חמורה מפני מדרון חלקלק ומסוכן, קריאת השכמה מפני התנהלות שעלולה להוביל לתוצאות הרסניות, הן מוסרית והן אסטרטגית. גולן, כמי שמכיר את המערכת מבפנים, מבין את החשיבות הקריטית של שמירה על צלם מוסרי גבוה, לא רק כערך בפני עצמו, אלא גם כמרכיב חיוני בחוסנה הלאומי ובלגיטימציה הבינלאומית של ישראל.

הקריאות לשלול את דרגותיו, לפתוח נגדו בחקירה פלילית, או לקדם חקיקה שתמנע את התמודדותו הפוליטית, הן לא פחות מצייד מכשפות מסוכן. אלו צעדים אנטי-דמוקרטיים מובהקים, המזכירים משטרים חשוכים שבהם ביקורת על השלטון נתפסת כבגידה. האם זו הדמוקרטיה הישראלית שאנו שואפים אליה? האם קצינים בכירים, לאחר שפשטו מדים, אמורים לשתוק ולא להביע את דעתם, גם אם היא נוקבת ולא פופולרית? הדרישה הזו היא פגיעה אנושה בחופש הביטוי, והיא יוצרת אפקט מצנן שיגרום לאחרים, בעלי ניסיון ויושרה, לחשוש מלהשמיע את קולם. הנזק למדינה ממהלך כזה יהיה גדול לאין שיעור מכל נזק שנגרם, או לא נגרם, מאמירה כזו או אחרת.

באשר לטענה כי גולן פוגע בתדמיתה הבינלאומית של ישראל ומלבה אנטישמיות – הרי שזוהי האשמה צינית והפוכה על פיה. מה שבאמת פוגע בתדמיתה של ישראל אינו הביקורת הפנימית, שהיא סימן לחיוניות דמוקרטית, אלא מדיניות בעייתית והתעלמות מאזהרות כמו זו של גולן. ניסיונות ההשתקה וההכחשה הם אלו שמספקים תחמושת למבקרי ישראל. גורמים אנטישמיים ימצאו תמיד תירוצים לשנאתם; אין להם צורך בדבריו של גולן. напротив, דיון פנימי כן, גם אם כואב, על סוגיות מוסריות, יכול דווקא לחזק את מעמדה של ישראל כמדינה שמסוגלת לבחון את עצמה.

ההתנפלות הפוליטית הרחבה על גולן, כולל מצד גורמים באופוזיציה, מעלה תהיות לגבי המניעים האמיתיים מאחוריה. האם מדובר בדאגה כנה לביטחון המדינה ולתדמיתה, או שמא בניצול ציני של הזדמנות פוליטית להחליש יריב או קול עצמאי מדי? קל מאוד להצטרף למקהלת המגנים כאשר האווירה הציבורית סוערת. קשה הרבה יותר לעצור, לחשוב, ולנסות להבין את עומק הדברים ואת הכוונה מאחורי המילים, גם אם הן צורמות.

חשוב לציין שגולן אינו לבד. אישים כמו ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, ופרשנים נוספים, הביעו הבנה לליבת המסר של גולן, גם אם הסתייגו מהניסוח. הם מבינים כי האזהרה של גולן נובעת מאהבת המדינה ומדאגה כנה לעתידה ולדמותה המוסרית. הירידה הקלה בתמיכה במפלגתו, כפי שעולה מסקר ראשוני, היא תגובה טבעית לסערה תקשורתית, אך היא אינה מעידה בהכרח על דחייה של המסר המהותי בקרב כלל הציבור.

לסיכום, במקום להפוך את יאיר גולן לשק חבטות לאומי, ראוי שהחברה הישראלית תתמודד עם השאלות הקשות שהוא מציב. האם אנחנו מוכנים להקשיב לקולות אזהרה, גם כשהם לא נעימים לאוזן? האם אנחנו מעדיפים נוחות פוליטית על פני חשבון נפש כן? השתקתו של יאיר גולן לא תעלים את הבעיות. היא רק תבטיח שהדיון עליהן יהיה שטחי יותר, והסכנות – גדולות יותר. יאיר גולן הוא פטריוט ישראלי, וזעקתו, גם אם צורמת, היא זעקה שיש להקשיב לה בכובד ראש, לא להשתיקה בכוח.