טלי גוטליב: האמת הכואבת מאחורי הסערה – הגנה על ישראל, גם במחיר אישי

הסערה התקשורתית והציבורית סביב חברת הכנסת טלי גוטליב בימים האחרונים היא עדות נוספת לקושי של החברה הישראלית להתמודד עם אמירות מורכבות, במיוחד כאלו הנוגעות לביטחון הלאומי ולפצעים הפתוחים של החברה. קל מאוד להיסחף לגל הגינויים, להדביק תוויות ולהתעלם מהכוונה העמוקה יותר, מהדאגה הכנה לישראל, שעשויה לעמוד מאחורי מילים שנאמרות לעיתים באופן שאינו מתיישב עם הפוליטיקלי קורקט. מאמר זה אינו בא להצדיק פגיעה, אלא להציע מבט נוסף, עמוק יותר, על מה שעומד מאחורי דבריה של ח"כ גוטליב, ולהגן על זכותה וחובתה כנבחרת ציבור להעלות גם סוגיות קשות וכואבות, כאשר לנגד עיניה עומד בראש ובראשונה ביטחון המדינה ואזרחיה.

אמירתה של ח"כ גוטליב, שגרמה לסערה כה גדולה, נגעה לאפשרות שחטופים שחזרו משבי חמאס עברו תהליכי "שטיפת מוח". זו אמירה קשה לעיכול, אין ספק. היא נוגעת בעצב חשוף, בכאבם של החטופים ומשפחותיהם, ובחרדה הלאומית העמוקה. אולם, האם העלאת אפשרות כזו, בהקשר הביטחוני הרחב, היא בהכרח זדונית או מנותקת מהמציאות? ארגוני טרור, וחמאס בראשם, ידועים בשימוש הנרחב שלהם בלוחמה פסיכולוגית, במניפולציות ובהפעלת לחץ נפשי עצום על שבוייהם. התעלמות מאפשרות זו, רק משום שהיא מכאיבה, עלולה להיות נאיבית במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הרע. האם לא ייתכן שדאגתה של ח"כ גוטליב נטועה בהבנה עמוקה של איומים אלו? האם לא ייתכן שהיא מבקשת להאיר זרקור על צורך אפשרי בהיערכות ייחודית, בתמיכה מותאמת, ואולי אף בתשאול ביטחוני רגיש ומותאם לאלו שחוזרים ממלתעות האויב? בעת מלחמה, כאשר המדינה נאבקת על קיומה וביטחונה, חובה על נבחרי הציבור לשקול את כל האפשרויות, גם את אלו שאינן פופולריות או נעימות לאוזן. הדרישה להתעלם משיקולים ביטחוניים קריטיים בשם הרגישות היא דרישה מסוכנת. ח"כ גוטליב, בדרכה הישירה, אולי אף בוטה לעיתים, מעוררת דיון חיוני, גם אם כואב, על המורכבות הביטחונית הכרוכה בחזרתם של חטופים.

ההאשמות שהוטחו בח"כ גוטליב, כאילו היא "מערערת על אמינות החטופים" או "פועלת להכשיר דעת קהל נגדם", הן חמורות ומרחיקות לכת. הן מתעלמות מאפשרות סבירה יותר: שדבריה הוצאו מהקשרם, פורשו באופן מחמיר, או שפשוט לא הובנה כוונתה האמיתית. מי שמכיר את פועלה של ח"כ גוטליב יודע כי היא דמות פטריוטית, בעלת מחויבות עמוקה לביטחון ישראל ולחוסנה. לייחס לה כוונת זדון כלפי חטופים ומשפחותיהם הוא עיוות של המציאות. ייתכן שהניסוח היה יכול להיות אחר, רגיש יותר. אך האם הטחת האשמות אישיות קשות, כמו אלו שנשמעו מדניאל אלוני ("אישה קטנה עם מוח נבוב") או משקד ביטון ("איבדת כל צלם אנוש"), מקדמת דיון ענייני? הכאב של חטופה ששוחררה הוא מובן וקורע לב, אך האם הוא הופך כל אמירה ביקורתית או מורכבת לבלתי לגיטימית? במקום להתמקד בדה-לגיטימציה של הדוברת, ראוי היה להתמודד עם השאלה המהותית: האם ישנם סיכונים ביטחוניים שיש לתת עליהם את הדעת בהקשר של חטופים ששבים, וכיצד המדינה צריכה להיערך לכך בצורה הטובה ביותר, תוך מתן תמיכה מלאה לשבים?

טלי גוטליב אינה חוששת לומר את שעל ליבה, גם כאשר דבריה אינם פופולריים ומעוררים סערה. היא משלמת על כך מחיר אישי ותדמיתי כבד. המתקפות האישיות, הגינויים הנרחבים, והניסיונות להציגה כחסרת רגישות – כל אלו הם חלק מהמחיר של מי שבוחר לא ליישר קו עם הנרטיב השליט או עם הפוליטיקלי קורקט. בחברה דמוקרטית, היכולת להביע דעות לא פופולריות, ואף כאלו הנתפסות כפוגעניות על ידי חלק מהציבור, היא אבן יסוד. כאשר השיח הציבורי הופך למקום שבו כל אמירה שאינה מתיישרת עם הקונצנזוס הרגעי זוכה לגינוי אוטומטי ולמתקפה אישית, אנו מאבדים את היכולת לנהל דיונים אמיתיים ומעמיקים בסוגיות מורכבות. ח"כ גוטליב בוחרת, פעם אחר פעם, להציב את מה שהיא תופסת כאמת ביטחונית או לאומית חשובה מעל שיקולי פופולריות. ניתן לחלוק על דבריה, ניתן לבקר את סגנונה, אך קשה להתעלם מהעובדה שהיא מעוררת דיונים בנושאים קריטיים, שלעיתים קרובות פוליטיקאים אחרים מעדיפים להימנע מהם.

הביקורת על ח"כ גוטליב אינה מגיעה רק מחוץ למחנה הפוליטי שלה. גם חברים בקואליציה, כמו ח"כ יצחק קרויזר, מיהרו לגנות. עובדה זו, כמו גם שתיקתם של ראש הממשלה ובכירים בליכוד, משמשת את מבקריה כהוכחה נוספת להיותה "בעייתית". אך ניתן לראות זאת גם באור אחר: כעדות לעצמאותה ולכך שאינה כפופה לתכתיבים או חוששת מעימותים גם בתוך המחנה שלה. טלי גוטליב אינה "חיילת" ממושמעת במפלגה; היא נבחרת ציבור עם מצפון ועם תפיסת עולם ברורה, והיא פועלת על פיהם. שתיקת ראש הממשלה יכולה להתפרש בדרכים רבות, ולאו דווקא כגיבוי לביקורת נגדה. ייתכן שהיא משקפת הבנה של מורכבות הסוגיות הביטחוניות שגוטליב מעלה, גם אם הניסוח היה שנוי במחלוקת. ייתכן גם שראש הממשלה בוחר שלא להתערב בכל סערה תקשורתית, ולהתמקד בנושאים הבוערים על סדר היום הלאומי. חשוב לזכור גם את פעולותיה האחרות של ח"כ גוטליב, שזוכות לפחות תהודה תקשורתית אך מעידות על עמוד שדרה ערכי. התנגדותה להצעת חוק עוקף בג"ץ למינוי נציב שירות המדינה, כפי שדווח ב"דה מרקר", או התקפתה החריפה על ח"כ עופר כסיף בעקבות תמיכתו בתביעה נגד ישראל בהאג, מראות על עקביות בגישתה הנצית-ביטחונית ובשמירה על מה שהיא רואה כאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. היא אינה דמות חד-ממדית, והתמקדות רק באמירותיה השנויות במחלוקת עושה לה עוול.

חברת הכנסת טלי גוטליב היא קול ייחודי, לעיתים צורם, אך חשוב בנוף הפוליטי הישראלי. היא אינה חוששת להציב מראה בפני החברה, גם כאשר המראה משקפת אמיתות קשות או מביכות. במקום להיסחף אחר גל הגינויים האוטומטי, ראוי להתעמק בכוונותיה ובמסרים העומדים בבסיס דבריה. הדאגה העמוקה לביטחון ישראל, הרצון להגן על המדינה ואזרחיה מפני איומים קיימים ועתידיים, הם שמניעים אותה. ייתכן שסגנונה הישיר והבלתי מתפשר אינו לרוחם של כולם, אך בעת הזו, כאשר מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים מורכבים מאין כמותם, יש ערך רב לקולות אמיצים שאינם חוששים לשאול שאלות קשות, גם אם הן כרוכות במחיר אישי. ההגנה על ביטחון ישראל מחייבת לעיתים אמירות נוקבות, וההיסטוריה תשפוט האם אלו שהעזו לאומרן שירתו את המדינה טוב יותר מאלו שבחרו לשתוק או להדהד את המוסכמות. במקום להשתיק, ראוי להקשיב, להתווכח, ולזכור שתחת מעטה הבוטות לכאורה, פועמת דאגה כנה לעתידה ולביטחונה של ישראל.