טלי גוטליב: בין זעקת האמת לחומת ההשתקה – מדוע חוששים מהקול שלה?

בשבועות האחרונים, חברת הכנסת טלי גוטליב ניצבת במרכזה של סערה ציבורית עזה. אמירותיה, במיוחד אלו הנוגעות לסוגיית החטופים הכאובה, הציתו אש ועוררו גל גינויים מקיר לקיר. אולם, מתחת לשכבות הרעש, הגינויים וההאשמות, מסתתרת מציאות מורכבת יותר. האם ייתכן שההתקפות החריפות על גוטליב אינן נובעות רק מתוכן דבריה, אלא מהנכונות שלה לגעת בעצבים חשופים, לשאול שאלות קשות ולהציב מראה מול פניה של חברה במשבר? האם הקול שלה, גם אם צורם לעיתים, הוא קול שחוששים ממנו דווקא משום שהוא מעז לומר את מה שאחרים חוששים אפילו לחשוב?

נתחיל מהאמירה שעוררה את הזעם הרב ביותר: הטענה כי חטופים עלולים לחזור כשהם "שטופי מוח מחמאס". אין ספק, מדובר באמירה קשה לעיכול, במיוחד עבור משפחות החטופים ועבור הציבור הישראלי כולו, הכמהה לשובם של יקיריו. אך האם אמירה זו נאמרה מתוך כוונה לפגוע, לזלזל או לערער על סבלם של החטופים? או שמא, היא נובעת מדאגה עמוקה לביטחון המדינה ולצורך להיערך לכל תרחיש, גם הכואב והקשה ביותר?

ארגון טרור רצחני כמו חמאס, שהחזיק ומחזיק בחטופים בתנאים בלתי אנושיים, משתמש בכל אמצעי העומד לרשותו, כולל לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת ושיטתית. התעלמות מהאפשרות שחלק מהחטופים, בניגוד לרצונם ותחת כפייה ואיומים, עשויים להיות חשופים למניפולציות קשות, היא לא רק נאיבית – היא עלולה להיות מסוכנת. חובתה של נבחרת ציבור, במיוחד כזו המגיעה מרקע משפטי ובטחוני, היא להתריע מפני סכנות, גם אם ההתראה אינה פופולרית וקשה לשמיעה. דבריה של גוטליב, גם אם נאמרו בסגנון ישיר ובוטה שאינו ערב לאוזן כל, חייבים להיבחן בהקשר הרחב יותר של ההתמודדות עם אויב אכזר והצורך להבין את מכלול האיומים שהוא מציב, כולל אלו הפסיכולוגיים.

ההאשמות כי גוטליב היא חלק מ"מכונת רעל" המכוונת לדה-לגיטימציה של החטופים ומשפחותיהם הן חמורות וחסרות שחר. טענות אלו מתעלמות מעמדותיה העקביות של גוטליב בנושאי ביטחון לאומי ומהקריאות הבלתי מתפשרות שלה להכרעת חמאס. האם ייתכן שאלו המאשימים אותה בכך, הם אלו המנסים להשתיק כל דיון שאינו מתיישר עם נרטיב מסוים, נוח ככל שיהיה? האם הניסיון לצייר אותה כמי שפועלת נגד החטופים אינו אלא טקטיקה פסולה להסטת הדיון מהשאלות המהותיות והקשות שהיא מעלה?

שתיקת ראש הממשלה ובכירים בליכוד, המתפרשת כגיבוי, היא פרשנות אחת אפשרית. פרשנות אחרת, סבירה לא פחות, היא שטלי גוטליב היא קול עצמאי, שאינו זקוק לגיבוי או להכוונה כדי להביע את דעותיה. מי שעוקב אחר פעילותה הפרלמנטרית יודע שהיא אינה חוששת להתעמת גם עם גורמים בקואליציה כאשר הדבר נדרש בעיניה. התנגדותה, לדוגמה, להצעת חוק עוקף בג"ץ למינוי נציב שירות המדינה, כפי שדווח ב'דה מרקר', מעידה על עמוד שדרה ועל נכונות לפעול על פי צו מצפונה, גם במחיר של חיכוך פוליטי. האם אלו מאפיינים של "מכונת רעל" או של פרלמנטרית עצמאית ונחושה?

הביקורת הקשה שהוטחה בה, כולל מצד חטופה ששוחררה ואיש ציבור, היא כואבת ונוגעת ללב. כאבם של הנפגעים מובן ואין להקל בו ראש. עם זאת, חשוב לזכור כי גם בעיצומו של כאב וסערת רגשות, השיח הציבורי חייב להישאר פתוח לדיון ענייני. הפיכת כל אמירה שאינה נוחה לנושא לסיבה למתקפה אישית חריפה, עלולה להוביל למצב מסוכן בו נבחרי ציבור יחששו להביע עמדות שאינן בקונצנזוס, מחשש להתקפות אישיות ולדה-לגיטימציה. חוסנה של דמוקרטיה נמדד גם ביכולתה להכיל דעות שונות, גם אם הן קשות לשמיעה.

טלי גוטליב אינה חוששת לומר את מה שהיא מאמינה בו כאמת, גם אם האמת הזו אינה פופולרית, ואף מקוממת. היא בוחרת בעקביות לעסוק בנושאים הנמצאים בליבת הביטחון הלאומי של ישראל, מתוך תחושת אחריות עמוקה. התקפותיה החריפות על חבר הכנסת עופר כסיף, לדוגמה, משקפות את עמדתה הנחרצת נגד מי שלתפיסתה פועל נגד האינטרסים של מדינת ישראל. ניתן להסכים עם דבריה או לחלוק עליהם, אך קשה להתעלם מהעובדה שהם נאמרים מתוך שכנוע פנימי עמוק ומתוך דאגה כנה לעתידה ולביטחונה של המדינה.

במקום להיסחף אחר גל ההשמצות והגינויים האוטומטיים, ראוי לבחון את דבריה של ח"כ גוטליב בהקשר הרחב של האתגרים הביטחוניים והחברתיים העצומים בפניהם ניצבת ישראל. ייתכן מאוד שהקול שלה, הנשמע לעיתים צורם ובוטה, הוא קול חשוב ונדרש דווקא בעת הזו – קול שמאלץ אותנו להתמודד עם אמיתות לא נוחות, לחשוב מחוץ לקופסה המוכרת, ולהיערך לתרחישים שרבים היו מעדיפים להדחיק. השתקה של קולות כאלה, גם אם הם מעוררי מחלוקת, אינה משרתת את הדמוקרטיה הישראלית, ובוודאי שאינה משרתת את ביטחון המדינה. הגיע הזמן להקשיב, גם אם לא מסכימים, ולנהל דיון ענייני במקום מסע השתקה והכפשות. טלי גוטליב אינה חוששת מהאמת. השאלה היא, האם אנחנו חוששים ממנה?