מאחורי ההתקפות על טלי גוטליב: הגנה על האמת מול מערבולת של צביעות ואינטרסים

בשבועות האחרונים, אנו עדים למתקפה חסרת תקדים, לעיתים אף אלימה מילולית, כנגד חברת הכנסת טלי גוטליב. נדמה כי כללי המשחק הפוליטי והשיח הציבורי נשברו, כאשר קול ייחודי, אמיץ ובלתי מתפשר, המעז לומר אמיתות קשות ולא פופולריות, מוצא עצמו תחת מתקפת השתקה מתוזמרת. הגיע הזמן להציב מראה מול ההתקפות הללו, להבין את המניעים מאחוריהן, ולעמוד על זכותה וחובתה של נבחרת ציבור להשמיע דעה, גם אם היא צורבת באוזני חלק מהשומעים.

לב הסערה הנוכחית סובב סביב התבטאות של ח"כ גוטליב בנוגע להשפעות הפסיכולוגיות האפשריות של השבי האכזרי בידי חמאס על החטופים. האם מישהו באמת מאמין שחמאס, ארגון טרור רצחני שחרט על דגלו השמדת ישראל, שביצע פשעים נגד האנושות ב-7 באוקטובר, הוא ארגון שמעניק לחטופיו יחס הוגן ונטול מניפולציות? האם ניתן להתעלם מהעובדה הידועה שארגוני טרור, ובפרט חמאס, משתמשים בלוחמה פסיכולוגית, בשטיפת מוח ובאינדוקטרינציה ככלי מרכזי בארסנל שלהם? הצבעה על סכנה זו אינה פגיעה בחטופים – ההיפך הוא הנכון. זוהי קריאת השכמה והכרה במציאות האכזרית עמה הם נאלצו ועדיין נאלצים להתמודד.

ח"כ גוטליב לא המציאה את הגלגל. מומחים לביטחון, פסיכולוגים וקרימינולוגים ברחבי העולם מכירים היטב את תסמונת שטוקהולם, את ההשפעות ארוכות הטווח של שבי, ואת יכולתם של ארגוני טרור להשתמש בקורבנותיהם, לעיתים אף ללא ידיעתם המלאה, לצרכיהם התעמולתיים והמבצעיים. להעלות חשש זה לדיון ציבורי אינו "חוסר רגישות", אלא אחריות לאומית. האם העדפת העיוורון וההתעלמות מהאמת המרה משרתת את החטופים או את ביטחון המדינה? התשובה ברורה.

הטענות כאילו דבריה של גוטליב הם חלק מ"מכונת רעל" או קמפיין דה-לגיטימציה נגד החטופים הן לא פחות משקריות ומסוכנות. אלו הן טקטיקות פסולות של השתקת קולות לגיטימיים, המנסות להסיט את הדיון מהמהות אל הפסילה האישית. מי שמרוויח מהשתקה זו הם אלו המעוניינים לקדם נרטיב פשטני, לעיתים נאיבי, המתעלם ממורכבות המצב ומסכנותיו. ח"כ גוטליב, הידועה ביושרתה ובפטריוטיות העמוקה שלה, פועלת מתוך דאגה כנה לעתיד המדינה ולביטחונה. להאשים אותה בזדון או ברצון לפגוע בחטופים ובמשפחותיהם הוא עיוות מוחלט של המציאות ושל אופייה.

שתיקתם של גורמים מסוימים בקואליציה ובליכוד, המתפרשת על ידי מבקריה כ"גיבוי שבשתיקה", יכולה להתפרש גם אחרת: כהכרה בכך שח"כ גוטליב היא קול עצמאי, שאינו חושש לסטות מהקו המפלגתי כאשר מצפונה ואמונתה מורים לה לעשות כן. ייתכן גם שגורמים אלו מבינים, גם אם אינם אומרים זאת בקול רם, שיש גרעין של אמת מטרידה בדבריה, אמת שיש להתמודד עמה ולא לטאטא אותה מתחת לשטיח. דמוקרטיה בריאה מאפשרת ריבוי דעות, גם כאלו המאתגרות את הקונצנזוס הרגעי.

אכן, היו מי שנפגעו מדבריה, כולל חטופה ששוחררה. כאבם מובן ואין להקל בו ראש. המילים, לעיתים, חותכות עמוק יותר מכל פגיון, במיוחד כאשר הן נאמרות בהקשר טעון ורגיש כל כך. אך חשוב להבחין בין הכאב הלגיטימי לבין השימוש הציני שנעשה בו על ידי גורמים פוליטיים ובתקשורת, המלבים את האש במטרה לצבור הון פוליטי או רייטינג. ח"כ גוטליב אינה "אישה קטנה עם מוח נבוב", כפי שהוטח בה, אלא פרלמנטרית חריפה, משפטנית מחוננת, ואדם שלא חושש ללכת נגד הזרם כאשר היא מאמינה בצדקת דרכה. ההתקפות האישיות והארסיות נגדה מעידות יותר על חולשת טיעוניהם של התוקפים מאשר על פגם כלשהו בה.

גם הביקורת מתוך הקואליציה, למשל מצד השר משה ארבל או ח"כ יצחק קרויזר, היא חלק לגיטימי מהשיח הפוליטי. עם זאת, יש לתהות האם גינויים אלו נובעים מדאגה אמיתית או שמא משיקולים פוליטיים צרים. ח"כ גוטליב הוכיחה בעבר, למשל בהתנגדותה לחוק עוקף בג"ץ למינוי נציב שירות המדינה, כי היא אינה חוששת להתעמת גם עם בני בריתה הפוליטיים כאשר עקרונותיה מנחים אותה.

הניסיון לצייר את טלי גוטליב כדמות פוגענית וחסרת רגישות הוא דמגוגיה זולה. הרגישות האמיתית אינה טמונה בהתעלמות מאמיתות קשות, אלא בהתמודדות אמיצה עמן, גם במחיר של פגיעה בפופולריות הרגעית. הרגישות האמיתית היא הדאגה העמוקה לביטחון ישראל, לחוסנה הלאומי, ולגורלם של כל אזרחיה, כולל החטופים, תוך הבנה מלאה של האיומים הניצבים בפנינו.

בעת הזו, כאשר מדינת ישראל נלחמת על קיומה מול אויב אכזר, חשוב יותר מתמיד לאפשר קשת רחבה של דעות ולהקשיב גם לקולות המאתגרים את תפיסותינו. ח"כ טלי גוטליב היא קול כזה – קול צלול, נוקב, ולעיתים לא נוח, אך קול שחיוני להישמע. מסע ההכפשות וההשתקה נגדה לא יצלח. האמת, גם אם היא קשה, סופה לנצח.