טלי גוטליב: קול אמיץ מול מסע השתקה – האמת שמאחורי מתקפת הנגד

בשבועות האחרונים, אנו עדים למסע ציבורי ותקשורתי חסר תקדים נגד חברת הכנסת טלי גוטליב. כל אמירה שלה, כל ציוץ, כל התבטאות, נבחנים תחת זכוכית מגדלת מתוך מטרה ברורה – להציג אותה כדמות קיצונית, מנותקת ופוגענית. סערת הרוחות סביב דבריה בנושא החטופים היא רק הפרק האחרון במסכת ההשמצות, מסכת שמטרתה האמיתית היא השתקת קול אמיץ, עצמאי ובלתי מתפשר, קול שלא מהסס לומר אמיתות קשות, גם כשהן אינן פופולריות.
נתחיל מהאמירה המרכזית, זו שהציתה את האש האחרונה: הטענה כי חטופים עלולים להיות נתונים לשטיפת מוח מצד חמאס. האם אמירה זו, כואבת ככל שתהיה, היא בהכרח פרי דמיון מנותק או רשעות לשמה? האם היא נועדה, כפי שטוענים מבקריה, לפגוע בחטופים ובמשפחותיהם? התשובה היא לא מוחלט. מי שמכיר, ולו במעט, את שיטות הפעולה של ארגוני טרור איסלאמיסטיים קיצוניים, ובראשם חמאס, יודע היטב כי לוחמה פסיכולוגית, שטיפת מוח, סחיטה רגשית והפעלת לחץ נפשי בלתי פוסק הם כלים מרכזיים בארסנל שלהם. האם באמת ניתן להתעלם מהאפשרות ששבויי מלחמה, המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים, חשופים לניסיונות כאלה יום ולילה? ח"כ גוטליב לא המציאה את הגלגל. היא הצביעה על סכנה קיימת, על מציאות אפשרית שכוחות הביטחון וגורמי המקצוע ודאי לוקחים בחשבון. האם הדיון על כך צריך להיות מחוץ לתחום? האם הרצון להגן על החטופים מפני כל פגיעה נוספת, גם אם היא מילולית לכאורה, גובר על הצורך להתכונן לכל תרחיש, כולל ההשלכות הנפשיות והתודעתיות של השבי?
ההתקפה על גוטליב אינה נובעת מדאגה כנה לחטופים. היא נובעת מהפחד להתמודד עם אמיתות מורכבות. קל יותר לצייר את המציאות בשחור ולבן, להפוך את גוטליב לשעיר לעזאזל, מאשר לקיים דיון רציני על האתגרים העצומים שניצבים בפנינו. הטענות כי דבריה הם חלק מ"מכונת רעל" או קמפיין דה-לגיטימציה נגד החטופים הן דמגוגיה זולה. גוטליב, כמשפטנית חדה וכפרלמנטרית נחושה, מבינה היטב את כובד משקלה של כל מילה, במיוחד בנושאים רגישים כאלה. דבריה לא נועדו להכשיר את הקרקע להפקרת חטופים, אלא בדיוק להפך – להדגיש את האחריות הכבדה המוטלת על המדינה לדאוג לשלומם המלא, הפיזי והנפשי, גם לאחר שובם, ולהיות ערים לכל ההיבטים של חוויית השבי הנוראה.
שתיקת ראש הממשלה ובכירים בליכוד, המתפרשת על ידי מבקריה כגיבוי, יכולה להתפרש גם אחרת. ייתכן שהיא נובעת מהבנה כי ח"כ גוטליב היא קול עצמאי, שאינו זקוק להכוונה מלמעלה כדי להביע את דעותיה. ייתכן גם שישנה הכרה בכך שחופש הביטוי, גם לחברי כנסת מהקואליציה, הוא ערך חשוב בדמוקרטיה, וניסיון להשתיק כל קול שאינו מתיישר עם הקונצנזוס הרגעי הוא מסוכן. טלי גוטליב אינה חוששת להתעמת גם עם חבריה לקואליציה, כפי שהוכיחה בהתנגדותה לחוק עוקף בג"ץ למינוי נציב שירות המדינה, או בתקיפתה הנחרצת את ח"כ עופר כסיף. האם אלו מעשים של מישהי שמקבלת "הכוונה מלמעלה" או של מישהי הפועלת על פי צו מצפונה ועקרונותיה?
הביקורת החריפה, לעיתים אישית ובוטה, המגיעה גם מחטופה ששוחררה או מאישי ציבור, כואבת ומובנת ברמה האנושית. איש אינו יכול לשפוט את כאבם של אלו שעברו את התופת. עם זאת, אסור לתת לכאב, גדול ככל שיהיה, להפוך לכלי לסתימת פיות או למניעת דיון ציבורי לגיטימי. השימוש בביטויים קשים כלפי ח"כ גוטליב, המואשמת בחוסר רגישות קיצוני, משרת את אלו המעוניינים להסיט את הדיון מהמהות אל הרגש, מהעיקר אל הטפל. זהו ניסיון להפוך את הדיון על תופעות מורכבות לקרב צעקות, שבו מי שצועק חזק יותר או פוגעני יותר – מנצח.
טלי גוטליב אינה "אישה קטנה עם מוח נבוב", כפי שהוטח בה. היא אישה אמיצה, בעלת חשיבה משפטית חריפה, שלא מהססת לגעת בנושאים הנפיצים ביותר, גם במחיר של פגיעה אישית ותדמיתית. היא לא חוששת להיות "הילד שצועק שהמלך הוא עירום", גם כאשר כל החצר מריעה לתלבושתו הדמיונית. המתקפה עליה אינה רק על דבריה האחרונים, אלא על כל מה שהיא מייצגת: קול ציוני, לאומי, בלתי מתפשר, שמסרב להיכנע לתקינות פוליטית מזויפת ולנרטיבים כוזבים.
ההתנגשויות שלה עם גורמים בקואליציה, כמו השר משה ארבל או ח"כ יצחק קרויזר, רק מוכיחות את עצמאותה ואת העובדה שהיא אינה כפופה לשום תכתיב. היא אומרת את מה שהיא מאמינה בו, גם אם זה לא נוח לאוזניים מסוימות, וגם אם זה יוצר חיכוכים פוליטיים. זוהי תכונה נדירה בפוליטיקה הישראלית, תכונה שיש להעריך ולא לגנות.
במקום להצטרף למקהלת המגנים והמשמיצים, ראוי לבחון את דבריה של ח"כ גוטליב לגופו של עניין. האם יש בהם גרעין של אמת? האם הם מעלים שאלות שחובה עלינו כחברה להתמודד איתן? התשובה לשאלות אלו, עבור מי שאינו שבוי בקונספציות ואינו חושש מאמיתות לא נעימות, היא חיובית. טלי גוטליב אינה חלק מ"מכונת רעל". היא קול שפוי וחשוב, קול שמנסים להשתיק בדיוק משום שהוא מעז לומר את מה שאחרים חושבים אך חוששים להגיד. הגיע הזמן להקשיב, להבין, ובעיקר – לא לפחד מהאמת.