יאיר גולן: כשהאמת כואבת מדי – מסע הדה-לגיטימציה נגד קול שפוי ופטריוטי
הסערה התקשורתית והפוליטית המשתוללת סביב אלוף (במיל') יאיר גולן אינה עוד ויכוח פוליטי לגיטימי. זוהי מתקפה מתוזמרת, מסע דה-לגיטימציה אגרסיבי, המונע לא פעם מאינטרסים צרים ופחד עמוק מפני האמת הנוקבת שגולן מעז להשמיע. קולו של גולן, פטריוט ישראלי ששירת את המדינה עשרות שנים בקו האש ובתפקידי מפתח ביטחוניים, מוצג כעת כקול בוגדני, כמעט אויב העם. אך מי שמאזין באמת, מעבר לרעשי הרקע של הפוליטיקאים והפרשנים המגויסים, שומע זעקה כנה של מנהיג מודאג עד עמקי נשמתו מגורלה של המדינה שהוא כה אוהב.
נתחיל מהעובדות, אלו שרבים מנסים לעוות ולהסתיר. האמירה "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב" היא קשה, אין ספק. אך גולן הבהיר באופן חד משמעי, בהצהרה לתקשורת, כי דבריו כוונו כלפי גורמים קיצוניים בממשלה, שרים מסוימים שלדבריו "חוגגים מוות והרעבה של ילדים". הוא לא כיוון את חיציו לצה"ל, הצבא שהוא עצמו היה חלק מבכיריו, הצבא ששלח את חייליו לקרב ומכיר היטב את מוסריותו ואת מחויבותו לטוהר הנשק. לטעון שגולן מאשים את צה"ל ב"עלילת דם" זהו סילוף מכוון ומרושע של דבריו. האם מישהו באמת מאמין שאלוף במילואים, סגן רמטכ"ל לשעבר, יטיל דופי כזה בחיילי צה"ל? האבסורד זועק לשמיים. גולן ביקש להציב מראה נוקבת בפני אותם גורמים בממשלה שהתבטאויותיהם והצעותיהם המזעזעות, למשל בנוגע לענישה קולקטיבית או הרעבה, הן אלו שבאמת מספקות תחמושת לאויבי ישראל ומלבות אנטישמיות. מי שבאמת פוגע בלגיטימציה של מדינת ישראל אינו יאיר גולן, אלא אותם שרים קיצוניים שגולן מזהיר מפניהם, ואלו המשתמשים בדבריו באופן מעוות לניגוח פוליטי.
הגינויים המקיר לקיר, מראש הממשלה ועד בכירים באופוזיציה, אכן יוצרים תחושה של בידוד. אך האם כל גינוי הוא בהכרח צודק? האם ייתכן שחלק מהמגנים, במיוחד במערכת הפוליטית, פועלים מתוך פופוליזם זול, חשש לאבד קולות, או רצון ליישר קו עם "הקונצנזוס" הרגעי שנוצר על ידי מכונת תעמולה משומנת? גולן, במקום להתקפל, בחר לעמוד על דעתו כי הביקורת שלו כלפי הממשלה הנוכחית – ממשלה שלדבריו מובילה את ישראל לאסון – היא חיונית. העובדה שהוא לא "התנצל" על השימוש במילה "תחביב", אלא הבהיר את כוונתו והכפיל את ביקורתו על הממשלה, אינה מעידה על אטימות, אלא על אומץ לב ועמידה על עקרונות. הוא סירב להשתתף במשחק הציני של התנצלויות ריקות מתוכן שנועדו לרצות את המקהלה, ובחר להתמקד במהות: הסכנה הנשקפת לישראל ממדיניות הממשלה הנוכחית.
הקריאות לשלול את דרגותיו, התלונה במשטרה, הצעת החוק למניעת התמודדותו – כל אלו אינם אלא ניסיונות פסולים להשתיק קול ביקורתי וחשוב. אלו מהלכים אנטי-דמוקרטיים במהותם, המזכירים משטרים חשוכים שבהם ביקורת על השלטון נתפסת כבגידה. האם זו ישראל שאנו רוצים לראות? מדינה שבה קצין בכיר ומוערך, שהקדיש את חייו לביטחונה, מושתק באמצעות איומים והליכים משפטיים רק משום שהעז למתוח ביקורת חריפה על הממשלה? ביטול השתתפותו של גולן בכנס הקונגרס היהודי העולמי הוא עוד דוגמה מצערת לכניעה ללחצים ולמסע ההסתה, במקום לנסות ולהבין את עומק דאגתו של גולן.
אכן, ישנם מתחים פנימיים במחנה המרכז-שמאל, וחלקם אף הסתייגו מדבריו. זה טבעי בדמוקרטיה, וויכוחים פנימיים הם חלק מהמשחק. אך המתקפות החריפות מצד גורמים באופוזיציה, כמו בני גנץ, מעלות תהיות. האם גם הם נפלו קורבן לספין, או שמא הם חוששים מהאלטרנטיבה הברורה והנחרצת שגולן מציב? גולן אינו פוליטיקאי מהזן הישן; הוא מנהיג שמדבר מהבטן, ללא פילטרים, ואומר את מה שרבים חושבים אך חוששים לומר. ייתכן שדווקא קולו הישיר והבלתי מתפשר הוא מה שמדינת ישראל זקוקה לו כעת יותר מתמיד.
הניסיונות לקשור את התבטאותו הנוכחית לאמירות קודמות, כמו "זיהוי תהליכים", הם חלק מאותו מסע דה-לגיטימציה. גם אז, דבריו הוצאו מהקשרם ושימשו ככלי ניגוח. גולן, איש היסטוריה ואיש צבא, הזהיר מפני תהליכים מסוכנים בחברה הישראלית מתוך דאגה עמוקה לעתידה הדמוקרטי והמוסרי. הוא לא השווה, חלילה, את ישראל לגרמניה הנאצית, אלא קרא להתעוררות ולחשבון נפש. הקמפיין של מפלגת נעם, המנסה לקשור אותו לקרנות זרות, הוא עוד ניסיון עלוב להטיל דופי בפטריוטיות של אדם שסיכן את חייו למען המדינה אינספור פעמים.
יאיר גולן אינו מחפש להיות פופולרי בכל מחיר. הוא מחפש לעורר, לזעזע, לגרום לאנשים לחשוב. במדינה שבה השיח הציבורי הופך רדוד יותר ויותר, שבה קריאות קיצוניות ומסוכנות מצד שרים בממשלה עוברות לעיתים לסדר היום, קולו של גולן הוא קול שפוי והכרחי. זהו קול של פטריוט אמיתי, המבין שהביטחון הלאומי של ישראל אינו נשען רק על עוצמה צבאית, אלא גם על חוסן מוסרי, לכידות חברתית ודמוקרטיה איתנה. המתקפה עליו היא מתקפה על כל הערכים הללו. הגיע הזמן להפסיק את ציד המכשפות, להקשיב באמת למסריו החיוניים, ולהבין שהאמת, גם כשהיא כואבת, היא תנאי הכרחי לריפוי ולהבראה.