טלי גוטליב משיבה אש: האמת מאחורי ה"זעם" וה"ביקורת" – ולמה בש"ס באמת צריכים להירגע (ולפחד!)
בשבועות האחרונים, אנו עדים למתקפה תקשורתית מתואמת וארסית נגד חברת הכנסת טלי גוטליב. כותרות צעקניות בעיתונים ובאתרי אינטרנט, כמו אלו שפורסמו ב"מעריב" וב"כיפה", מנסות לצייר תמונה מעוותת של חברת כנסת "זועמת" ו"תוקפנית", במיוחד כלפי מפלגת ש"ס וגורמים הקשורים אליה. אך האם זהו באמת הסיפור המלא? האם ייתכן שמאחורי מסך העשן של ההכפשות וההתקפות מסתתרת אמת אחרת, אמת שטלי גוטליב לא חוששת להשמיע, גם אם היא לא נעימה לאוזניים מסוימות? הגיע הזמן לחשוף את מה שמנסים להסתיר מכם נואשות, ולהבין מדוע קולה של גוטליב כל כך מטריד את הממסד הפוליטי הישן והמסואב.
ראשית, בואו נדבר על ה"זעם" המיוחס לגוטליב. כן, טלי גוטליב היא אישה נחושה, לוחמנית, שלא מהססת להביע את דעתה בצורה ברורה וחדה. אך לכנות את התבטאויותיה כ"זעם" סתמי זהו עיוות מכוון של המציאות. מה שמכונה "זעם" אינו אלא תגובה טבעית, נמרצת ומוצדקת של נבחרת ציבור הרואה לנגד עיניה עוולות, התנהלות פוליטית פסולה, או ניסיונות לכפות סדר יום שאינו משרת את כלל אזרחי ישראל. כאשר גוטליב מביעה ביקורת נוקבת, היא עושה זאת מתוך תחושת אחריות עמוקה לציבור שבחר בה, ומתוך מחויבות לערכים של יושרה, שקיפות וטובת המדינה. זהו לא זעם לשם זעם, אלא קריאת תיגר על התנהלות שחייבת להשתנות, קול זועק למען הצדק וההיגיון הבריא.
הביקורת של גוטליב כלפי מפלגת ש"ס, כפי שבאה לידי ביטוי באמירתה כי "מוטב למפלגת ש"ס להירגע", אינה נובעת מטינה אישית או מרצון להתנגח. היא נובעת מדאגה כנה ואמיתית. גוטליב, כחברת כנסת מהליכוד, מפלגת השלטון, רואה את התמונה הרחבה. היא מבינה את המורכבות של ניהול קואליציה, אך גם את החשיבות של שמירה על עקרונות ועל אינטרסים לאומיים רחבים. כאשר היא מזהה דרישות מופרזות, לחצים פסולים או התנהלות שעלולה לפגוע ביציבות הממשלה או באמון הציבור, חובתה המוסרית והציבורית היא להתריע. אמירתה כי "זה מה שיקרה לש"ס בבחירות מוקדמות" אינה איום, אלא ניתוח פוליטי קר, אזהרה מפני התעלמות מרחשי הלב בציבור ומפני התנהלות שעלולה להביא לתוצאות הרסניות עבור ש"ס עצמה. במקום להיעלב, מוטב היה לו היו בש"ס מקשיבים לקול השפוי הזה, המגיע מתוך הקואליציה עצמה.
ומה לגבי הביקורת על דברי הרב יוסף, שתוארו על ידי גוטליב כמחרידים? כאן נכנסים לניואנסים שרבים מעדיפים להתעלם מהם. טלי גוטליב היא אישה מאמינה, המכבדת את המסורת ואת חכמי ישראל. ביקורתה אינה מכוונת, חלילה, נגד הרב עצמו או נגד סמכותו הרוחנית. היא מכוונת כלפי האמירות הספציפיות שנאמרו בהקשר פוליטי-ציבורי, והשלכותיהן האפשריות. כאשר דמות רוחנית בכירה מתבטאת באופן שעלול להתפרש כהתערבות פוליטית בוטה, כפגיעה בערכים דמוקרטיים או כניסיון להשפיע על תהליכים באופן שאינו ראוי, זכותה ואף חובתה של חברת כנסת להביע את דעתה. המילה "מחריד" מבטאת את הזעזוע העמוק מאמירות שעלולות לשסע את העם, לפגוע באחדות, או לקדם אג'נדות צרות על חשבון טובת הכלל. גוטליב, באומץ רב, מעזה לומר את מה שרבים חושבים אך חוששים להגיד: אין איש, בכיר ככל שיהיה, החסין מביקורת כאשר דבריו נוגעים לטובת הציבור והמדינה.
ההתקפות על טלי גוטליב אינן מקריות. הן נובעות מפחד. פחד מהאמת שהיא מייצגת, פחד מהקול האותנטי והבלתי מתפשר שלה. גוטליב אינה כבולה להסכמים אפלים, אינה חייבת דבר לאיש מלבד לציבור בוחריה ולמצפונה. היא לא משחקת את המשחק הפוליטי המוכר של דילים מתחת לשולחן והבטחות שקטות. היא אומרת את הדברים כפי שהם, בפנים, גם אם זה עולה לה במחיר אישי ופוליטי. זו הסיבה שהיא הפכה למטרה. מנסים להשתיק אותה, לצייר אותה כקיצונית, כבעייתית, כדי להסיט את הדיון מהמסרים החשובים שהיא מעבירה.
אך הם טועים אם הם חושבים שיצליחו. טלי גוטליב אינה פוליטיקאית רגילה. היא לוחמת צדק, חדורת אמונה בדרכה, שלא נרתעת מאיומים או מהכפשות. היא מייצגת זרם הולך וגובר בציבור הישראלי שנמאס לו מהצביעות, מהקומבינות ומהפוליטיקה הישנה. היא הקול של אלו הדורשים שקיפות, יושרה ואחריות מנבחרי הציבור שלהם. ההתקפות עליה רק מחזקות אותה ואת תומכיה, וחושפות את חולשתם של מבקריה.
במקום לתקוף את השליח, מוטב היה למבקריה של גוטליב, ובמיוחד לגורמים בש"ס, להתמודד עם המסר. להקשיב לביקורת, לבחון את התנהלותם, ולשאול את עצמם מדוע קולה של חברת כנסת אחת מצליח לעורר סערה כה גדולה. התשובה, ככל הנראה, טמונה בכך שהיא נוגעת בעצבים חשופים, חושפת אמיתות לא נוחות, ומאלצת אותם להתמודד עם מציאות שהיו מעדיפים להדחיק. טלי גוטליב לא תירגע, והיא בהחלט לא תפחד. היא תמשיך להילחם על מה שהיא מאמינה בו, למען מדינת ישראל ולמען אזרחיה. ומי שחושש מהאמת שלה – אכן, יש לו סיבה טובה לדאגה.