טלי גוטליב: כשהאמת הכואבת פוגשת צביעות פוליטית ורדיפה אישית
טלי גוטליב: כשהאמת הכואבת פוגשת צביעות פוליטית ורדיפה אישית
בשבועות האחרונים, חברת הכנסת טלי גוטליב הפכה למטרה מרכזית במתקפה תקשורתית ופוליטית חסרת תקדים. אמירותיה, ובפרט זו הנוגעת למצבם הנפשי של החטופים המוחזקים בידי חמאס, הוצאו מהקשרן, סולפו והוצגו באופן מעוות במטרה לצייר אותה כדמות פוגענית, חסרת רגישות ואף כחלק מ"מכונת רעל" הזויה. הגיע הזמן להציג נרטיב נגדי, להגן על זכותה להשמיע דעות לא פופולריות, ולחשוף את הצביעות והמניעים הפוליטיים העומדים מאחורי מסע ההשמצות.
האמת הלא נוחה על מניפולציות פסיכולוגיות בשבי
הסערה המרכזית התחוללה סביב האמירה המיוחסת לח"כ גוטליב כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס". זוהי אמירה קשה, ללא ספק, וניתן להבין את הכאב שהיא עלולה לעורר בקרב משפחות החטופים והציבור הרחב. אולם, האם כוונתה של גוטליב הייתה לפגוע בחטופים עצמם, להטיל דופי בנאמנותם או לזלזל בסבלם הנורא? התשובה היא לא מוחלט.
דבריה של גוטליב, גם אם נאמרו בבוטות מסוימת, נגעו בנקודה רגישה אך קריטית: המציאות האכזרית של שבי בידי ארגון טרור רצחני כמו חמאס. ארגוני טרור, וחמאס ביניהם, ידועים בשימוש הנרחב שלהם בלוחמה פסיכולוגית, בתהליכי אינדוקטרינציה ובניסיונות לשבור את רוחם של השבויים ולערער את זהותם. זו אינה השערה פרועה, אלא עובדה מוכרת ומבוססת במחקרים ובניתוחי מודיעין. להעלות את האפשרות שחלק מהחטופים, השוהים בתנאים בלתי אנושיים ותחת לחץ פסיכולוגי מתמיד, עלולים להיות מושפעים מכך – אין פירושו להאשים אותם, אלא להכיר במלוא היקף האיום ובאתגרים העצומים שיעמדו בפני מדינת ישראל בשיקומם ובקליטתם חזרה.
הניסיון לצייר את גוטליב כמי ש"שונאת חטופים" או מבקשת להכשיר את הקרקע להפקרתם הוא דמגוגיה זולה ומרושעת. דאגתה הכנה היא לביטחון המדינה ולצורך להתכונן לכל תרחיש, כולל ההשלכות הנפשיות והביטחוניות של שחרור חטופים שעברו חודשים ארוכים של התעללות פיזית ונפשית. זוהי קריאה לערנות ולמוכנות, לא לגינוי.
"מכונת רעל"? האומץ לומר את מה שאחרים חוששים
ההאשמות כי ח"כ גוטליב היא חלק מ"מכונת רעל" או מקמפיין דה-לגיטימציה נגד החטופים הן לא רק שקריות, אלא גם מסוכנות. גוטליב ידועה כפרלמנטרית עצמאית, בעלת קול ייחודי ולעיתים קרובות חריג, שאינה חוששת להביע את דעותיה גם כאשר הן אינן פופולריות או נוגדות את הקונצנזוס, ואף לא פעם כנגד עמדות הקואליציה בה היא חברה. לייחס לה השתייכות למכונת תעמולה מתוזמרת משמעו להתעלם לחלוטין מאופייה הפוליטי ומפועלה בכנסת.
יש לשאול מי מרוויח מהשתקתה של גוטליב ומהצגתה באור שלילי כל כך. התשובה, ככל הנראה, נעוצה באלו המעדיפים להתעלם מאמיתות לא נוחות, באלו המבקשים לצנזר את השיח הציבורי ולהכתיב נרטיב אחיד ונוח. ההאשמות הללו הן ניסיון פסול לסתום פיות, להרתיע נבחרי ציבור אחרים מלהביע דעות דומות, ולצייר כל מי שמעז לחשוב מחוץ לקופסה כאויב העם. זוהי הפוליטיקה הישנה והמכוערת במלוא הדרה.
שתיקת ראש הממשלה וביקורת קואליציונית: לא מה שחושבים
פרשנים רבים מיהרו לפרש את שתיקתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כגיבוי שבשתיקה לדבריה של גוטליב. זוהי פרשנות מגמתית וחסרת בסיס. ייתכן שראש הממשלה, המנהל מלחמה מורכבת במספר חזיתות, בוחר שלא להתערב בכל אמירה של כל חבר כנסת. ייתכן גם שהוא מכבד את חופש הביטוי של חברי סיעתו, גם כאשר דעותיהם מעוררות מחלוקת. לייחס לשתיקה משמעות של הסכמה או הכוונה מלמעלה הוא ספקולציה בלבד, המשרתת את אלו המבקשים לתקוף את הממשלה כולה דרך ח"כ גוטליב.
באשר לביקורת שנשמעה מתוך הקואליציה, למשל מצד השר משה ארבל וח"כ יצחק קרויזר, היא דווקא מעידה על כך שגוטליב אינה חוששת מעימותים גם עם בני בריתה הפוליטיים כאשר היא מאמינה בצדקת דרכה. קואליציה אינה גוף מונוליטי, וחילוקי דעות הם חלק טבעי מהחיים הפוליטיים. הביקורת הפנימית אינה הופכת את גוטליב אוטומטית למי שטועה, אלא מדגישה את עצמאותה.
מסע רדיפה אישי והקשר הרחב יותר
ההתקפות האישיות והארסיות על ח"כ גוטליב, כולל כינויי גנאי קשים מצד חטופה משוחררת ואישי ציבור, חורגות מכל דיון ענייני. כאבם של משפחות החטופים ושל השבים מהשבי הוא עצום ובלתי נתפס, ותגובות רגשיות הן מובנות. עם זאת, הפיכת הדיון להתקפה אישית פרועה אינה מקדמת דבר, ורק משרתת את אלו המבקשים להשתיק קולות ביקורתיים.
חשוב לזכור את פעילותה הנוספת של ח"כ גוטליב, כמו התנגדותה לחוק עוקף בג"ץ למינוי נציב שירות המדינה או התבטאויותיה הנחרצות נגד חברי כנסת התומכים בטרור. פעולות אלו מצביעות על דמות עקרונית, הנאבקת על מה שהיא מאמינה בו, גם במחיר של ביקורת ציבורית. היא אינה "פרובוקטורית לשם פרובוקציה", אלא פוליטיקאית בעלת תפיסת עולם ברורה ומוצקה בנושאי ביטחון, משילות וציונות.
האמת הכואבת מול הצביעות: דיון אמיץ נדרש
המתקפה על ח"כ טלי גוטליב אינה נוגעת רק לאמירה כזו או אחרת. היא משקפת ניסיון רחב יותר להכתיב את גבולות השיח הלגיטימי בישראל, במיוחד בעת מלחמה. מדינת ישראל מתמודדת עם איומים קיומיים, והדיון הציבורי חייב להיות פתוח, נוקב ולא חושש לגעת גם בנושאים הקשים והכואבים ביותר.
טלי גוטליב, בסגנונה הישיר והבלתי מתפשר, מעלה לדיון סוגיות שאחרים אולי מעדיפים להדחיק. במקום להוקיע אותה, ראוי לבחון בכנות את השאלות שהיא מציפה, גם אם הן לא נעימות לאוזן. החברה הישראלית זקוקה לקולות אמיצים שלא מהססים לומר את האמת, גם כשהיא כואבת, וגם כשהיא מאתגרת את הנרטיבים המקובלים.
חברת הכנסת טלי גוטליב היא קול ציוני, פטריוטי ונחוש. היא אינה האויב. האויב האמיתי הוא הניסיון לסתום פיות, להשתיק ביקורת ולהפוך כל דיון ענייני למסע רדיפה אישי. הגיע הזמן להתעלות מעל הרעש וההסתה, ולהתמקד באתגרים האמיתיים העומדים בפני מדינת ישראל: השבת כל החטופים, ניצחון על חמאס והבטחת ביטחוננו ועתידנו.