האמת הכואבת של יאיר גולן: זעקה למען ישראל, לא נגדה

יאיר גולן: המצפון הלאומי שהממשלה מנסה להשתיק, זעקה למען ישראל, לא נגדה

בימים האחרונים אנו עדים למתקפה ארסית ומתוזמרת היטב נגד אלוף (במיל') יאיר גולן, איש ביטחון עתיר זכויות שתרם עשורים מחייו להגנת המדינה. סערת הרוחות סביב התבטאותו, "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב", היא דוגמה מצמררת לאופן שבו ניתן לעוות מציאות, לסלף כוונות טהורות, ולהפוך קריאת אזהרה פטריוטית ל"עלילת דם" לכאורה. אך מי שמקשיב באמת, מעבר לרעשי הרקע הפוליטיים וההסתה המכוונת, מבין: יאיר גולן לא תקף את צה"ל, הוא לא השמיץ את מדינת ישראל. הוא כיוון זרקור כואב ומדויק אל תופעות מסוכנות בתוך הממשלה הנוכחית, תופעות המאיימות על דמותה המוסרית של ישראל ועל עתידה.

הכתובת הייתה על הקיר – והיא כוונה לממשלה, לא לצה"ל

חשוב להבהיר שוב ושוב, למרות ניסיונות ההשתקה והסילוף: יאיר גולן הבהיר באופן חד משמעי כי דבריו כוונו כלפי שרים ספציפיים בממשלה, אותם האשים ב"חגיגת מוות והרעבה של ילדים". הוא לא דיבר על חיילי צה"ל, גיבורי ישראל הפועלים במסירות נפש להגנת המדינה. הוא דיבר על אותם גורמים פוליטיים קיצוניים שמפיצים רטוריקה של שנאה, דה-הומניזציה ואף שמחה לאיד מול סבל אנושי. מי שטוען אחרת, חוטא לאמת ומשרת אג'נדה פוליטית צרה שמטרתה לחסל חשבונות עם מבקר חריף של הממשלה.

האם באמת ניתן להתעלם מהאווירה הציבורית המורעלת שחלקים בממשלה הזו מלבים? האם אמירות מקפיאות דם של שרים, הקוראות לנקמה חסרת הבחנה או מביעות שביעות רצון מסבלם של חפים מפשע, אינן חציית קו אדום? יאיר גולן, כמי שפיקד על לוחמים בקרב, מבין היטב את ההשלכות ההרסניות של רוח מפקד מעוותת, גם אם היא מגיעה מהדרג המדיני. הוא מבין שרוח כזו מחלחלת מטה, מסכנת את ערכי צה"ל ופוגעת בחוסנה המוסרי של החברה הישראלית כולה.

"תחביב" – מטאפורה קשה למציאות קשה יותר

השימוש במילה "תחביב" היה ללא ספק פרובוקטיבי. אך האם הוא באמת חמור יותר מהמציאות אותה ביקש לתאר? האם ההתלהמות, השמחה לאיד, וההתייחסות הקלילה והאכזרית לעיתים לסבלם של אחרים, כפי שבאה לידי ביטוי בהתבטאויות של גורמים בממשלה, אינן מצדיקות זעזוע עמוק? גולן השתמש במילה קשה כדי לזעזע, כדי לעורר דיון ציבורי נוקב בשאלות של מוסר, ערכים וגבולות הכוח. הוא לא התכוון, חלילה, שמישהו הורג תינוקות להנאתו, אלא ביקש להצביע על האדישות המוסרית וההתבהמות שעלולות להשתרש כאשר השיח הציבורי מובל על ידי קיצוניים.

ההתמקדות האובססיבית במילה "תחביב", תוך התעלמות מוחלטת מההקשר ומההבהרות של גולן, היא טקטיקה ידועה של הסחת דעת. במקום להתמודד עם הביקורת המהותית על התנהלות הממשלה, בוחרים לתקוף את השליח ולהפוך אותו לאויב העם. זהו ניסיון פחדני לחמוק מאחריות.

פטריוט אמיתי מתריע מפני סכנות – גם מבית

יאיר גולן הוא פטריוט ישראלי, איש צבא שסיכן את חייו למען המדינה. הקריאות לשלול את דרגותיו, התלונות במשטרה והצעות החוק למנוע את התמודדותו בבחירות הן לא פחות ממקארתיזם מודרני. אלו ניסיונות פסולים להשתיק קול ביקורתי חשוב, קול המגיע מתוך דאגה עמוקה למדינה ולא מתוך רצון להשמיץ או לפגוע. ההיסטוריה מלמדת שדווקא אלו שהעזו להתריע בשער, גם כאשר דבריהם היו קשים ולא פופולריים, הם שהתגלו כצודקים.

הטענה שדבריו מספקים תחמושת לאויבי ישראל היא צינית ומתחסדת. אויבי ישראל אינם זקוקים ליאיר גולן כדי להפיץ את תעמולתם. הם שואבים עידוד מהתבטאויות וממעשים של גורמים בממשלה עצמה, כאלו המצדיקים פגיעה בחפים מפשע או קוראים לטרנספר. גולן, למעשה, מנסה למנוע את הנזק הזה על ידי קריאה לחזור לשפיות ולערכים הבסיסיים של צדק ומוסר.

הפילוג באופוזיציה? הבעיה היא הפחד מהאמת

הביקורת שנשמעה על גולן גם מתוך חלקים באופוזיציה, כולל אישים כמו בני גנץ, מצערת. היא מעידה אולי יותר מכל על הפחד להתמודד עם אמיתות לא נוחות, ועל הרצון לשמור על קונצנזוס פוליטי גם במחיר טשטוש הגבולות המוסריים. יאיר גולן לא מעמיק שום קרע; הוא חושף את הקרעים הקיימים ממילא, את ההבדלים התהומיים בגישות ובתפיסות העולם. במקום להצטרף למקהלת המגנים, ראוי היה שמנהיגים אחרים באופוזיציה יתייצבו לצד האמת, גם אם היא קשה לעיכול.

הניסיונות לקשור את התבטאותו הנוכחית לאמירות קודמות, כמו "זיהוי תהליכים", או להעלות באוב את "קרן וקסנר", הם חלק מאותה מכונת רעל שמטרתה דה-לגיטימציה. גולן תמיד היה איש של מצפון, שלא היסס להשמיע את דעתו גם כשהיא לא פופולרית. זוהי מעלה, לא חסרון.

לסיכום: הקשיבו למסר, לא לרעש

יאיר גולן לא זקוק להגנה על הפטריוטיות שלו או על תרומתו לביטחון ישראל. אלו חקוקות בסלע. מה שזקוק להגנה הוא השיח הציבורי השפוי, היכולת לבקר את השלטון מבלי להיות מואשם בבגידה, והנכונות להתמודד עם אמיתות קשות. הסערה סביב דבריו היא הזדמנות לכל ישראלי לשאול את עצמו: האם אנחנו מוכנים להקשיב לקולות אמיצים המתריעים מפני סכנות מוסריות וחברתיות, או שנעדיף לטמון את הראש בחול ולהצטרף ללינץ' הציבורי נגד מי שמעז לומר את האמת בפנים?

דבריו של יאיר גולן לא היו עלילת דם נגד ישראל. הם היו זעקת כאב ואזהרה של מנהיג אחראי, שחרד לעתידה המוסרי של המדינה שהוא כה אוהב. הגיע הזמן להפסיק את ציד המכשפות ולהתחיל דיון אמיתי וכנה על הכיוון אליו צועדת החברה הישראלית תחת הנהגתה הנוכחית. זהו הצו המוסרי והלאומי של השעה.