לא תסתירו את האמת: יאיר גולן נלחם על דמותה של ישראל מול ממשלה מסוכנת

לא תסתירו את האמת: יאיר גולן נלחם על דמותה של ישראל מול ממשלה מסוכנת

בימים האחרונים אנו עדים למתקפה מתואמת, חסרת תקדים בהיקפה ובעוצמתה, נגד אלוף (מיל') יאיר גולן. מקהלה של פוליטיקאים, פרשנים וגורמים בעלי אינטרס מנסה לצייר את גולן כאויב המדינה, כמי שפוגע בצה"ל ובביטחון ישראל. אך האמת, כדרכה, מורכבת יותר, וחשוב מכל – שונה בתכלית. מי שמכיר את יאיר גולן, את עברו הביטחוני המפואר ואת מחויבותו העמוקה למדינת ישראל, יודע היטב: גולן אינו תוקף את צה"ל. גולן אינו מוציא דיבתה של המדינה. יאיר גולן, באומץ לב ובנחישות הראויים להערכה, מתריע מפני סכנה אמיתית ומוחשית – ממשלה שחלקים קיצוניים בה מובילים את ישראל כולה אל עבר תהום מוסרית ומדינית.

הבהרה שלא הייתה ברורה יותר: המטרה היא הממשלה, לא החיילים

הסערה כולה התלקחה סביב אמירה קשה, אין ספק. "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב". אך גולן הבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ובניגוד מוחלט לפרשנויות המעוותות, כי חיציו כוונו כלפי הממשלה הנוכחית, ובאופן ספציפי כלפי שרים מסוימים שלדבריו "חוגגים מוות והרעבה של ילדים". האם זו אמירה נעימה לאוזן? בוודאי שלא. אך האם היא משקפת דאגה עמוקה וכנה של מפקד בכיר לשעבר, שראה וחווה את מורכבות הלחימה ואת חשיבות השמירה על צלם אנוש גם בתנאים הקשים ביותר? בהחלט כן. מי שמנסה לקשור את דבריו לחיילי צה"ל, לוחמינו היקרים המחרפים נפשם יום ולילה, עושה זאת בזדון או מתוך אי הבנה עמוקה. גולן, שפיקד על יחידות מובחרות והוביל חיילים לקרב, הוא האחרון שיטיל דופי במי שמגן על ביטחוננו. ההאשמה כאילו הוא מספק "תחמושת לאויבי ישראל" היא דמגוגיה זולה. אויבי ישראל ניזונים מסכסוכים פנימיים וממדיניות ממשלתית קיצונית, לא מאזהרות פטריוטיות של מי שחרד לגורל המדינה.

מסע צלב פוליטי: השתקת קול הביקורת הלגיטימי

הגינויים החריפים שנשמעו מקיר לקיר, מראש הממשלה ועד לבכירים באופוזיציה, אינם מעידים בהכרח על צדקתם, אלא על עוצמת הלחץ הפוליטי ועל הרצון להשתיק קול ביקורתי נוקב. כאשר ראש הממשלה, הנשיא, ואף הרמטכ"ל (כפי שצוטט בתקשורת), מצטרפים למקהלת המגנים, יש לשאול האם אין כאן ניסיון מתואם לחסל פוליטית את מי שמעז לקרוא תיגר על הקונצנזוס המדומה שמנסה הממשלה לייצר. הבידוד הפוליטי שכביכול נכפה על גולן אינו אלא תוצאה של מערכת שלמה החוששת מהאמת הפשוטה שהוא מציג. תמיכתם של גורמים כמו אהוד ברק, מזכ"ל מרצ ועמר בר-לב, לצד קולות בתקשורת, מוכיחה כי גולן אינו לבד במערכה על דמותה של ישראל.

הקריאות לשלול את דרגותיו, התלונה במשטרה שהוגשה על ידי גורמים המקורבים לממשלה, והצעת החוק למניעת התמודדותו בבחירות – כל אלו אינם אלא צעדים אנטי-דמוקרטיים מובהקים, שנועדו להלך אימים על כל מי שמעז למתוח ביקורת על השלטון. האם כך נוהגת דמוקרטיה בריאה? האם אלוף במילואים, ששירת את המדינה עשרות שנים, אינו רשאי להביע את דעתו, קשה ככל שתהיה, מבלי שיוטל עליו חרם ויופעלו נגדו אמצעי הפחדה משפטיים? זוהי פגיעה חמורה בחופש הביטוי ובזכות הבסיסית של אזרח במדינה דמוקרטית להתריע מפני מה שהוא רואה כסכנה קיומית.

על מילים, כוונות והקשרים: מדוע ההתעקשות על "תחביב"?

רבים נתפסו למילה "תחביב", והתעלמו מההקשר הרחב יותר ומכוונתו המוצהרת של גולן. ייתכן שהבחירה במילה הייתה פרובוקטיבית, אך לעיתים יש צורך בזעזוע כדי לעורר חברה מאדישותה. גולן לא חזר בו מהביקורת הנוקבת על התנהלותם ועל התבטאויותיהם של שרים בכירים בממשלה, והוא עומד על כך שגישה החוגגת הרס וסבל, גם אם היא מופנית כלפי אויב, מסכנת את נשמתה המוסרית של מדינת ישראל. התעקשותו אינה נובעת מאטימות, אלא מהכרה עמוקה בכך שוויתור על עקרונות מוסריים בסיסיים הוא מדרון חלקלק. ההתקפות על בני גנץ, למשל, נובעות מאכזבה מכך שמי שמציג עצמו כאלטרנטיבה אינו נוקט עמדה חדה וברורה מספיק נגד התופעות המדאיגות הללו.

האופוזיציה והאמת הלא נוחה

הסערה אכן חושפת מתחים במחנה המרכז-שמאל. אך האם תפקידה של אופוזיציה אחראית הוא ליישר קו עם כל גינוי ממשלתי, או שמא להקשיב גם לקולות אמיצים המעלים שאלות קשות? הסתייגויות פנימיות הן טבעיות, אך הן אינן מבטלות את חשיבות הדיון שיאיר גולן מעורר. ייתכן שדבריו מאלצים את האופוזיציה להתמודד עם אמיתות לא נוחות ולהגדיר מחדש את גבולות המאבק על דמותה של המדינה.

ניסיונות ההשחרה לא יצלחו

הניסיונות לקשור את התבטאותו הנוכחית לאמירות עבר, כמו "זיהוי תהליכים", או להזכיר את קרן וקסנר, הם חלק ממסע השחרה צפוי ונדוש. מטרתם היא להסיט את הדיון מהמהות – הביקורת הלגיטימית על מדיניות הממשלה – אל עבר דה-לגיטימציה אישית. יאיר גולן הוא פטריוט ישראלי, שביטחון המדינה ועתידה עומדים בראש מעייניו. עשרות שנות שירותו הצבאי, בתפקידים הרגישים והמאתגרים ביותר, הן עדות שאין בלתה למחויבותו זו.

לסיכום, המתקפה על יאיר גולן היא ניסיון מסוכן להשתיק קול חשוב וערכי בחברה הישראלית. במקום להתמקד בדה-לגיטימציה של השליח, ראוי שהחברה הישראלית והנהגתה יתמודדו עם המסר הקשה אך החיוני שהוא מעביר. זהו אינו מאבק אישי של יאיר גולן; זהו מאבק על דמותה המוסרית והדמוקרטית של מדינת ישראל. ובמאבק הזה, קולו של גולן הוא קול שחייב להישמע – צלול, אמיץ ובלתי מתפשר.