טלי גוטליב: כשהאומץ לומר אמת ביטחונית הופך אותך למטרה – הגנה על קול שלא יישבר
בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט הפך למטבע עובר לסוחר, וכל אמירה שחורגת מהקונצנזוס הרגעי זוכה למקלחת של צונאמי תקשורתי וציבורי, דמותה של חברת הכנסת טלי גוטליב ניצבת כחומה בצורה. הימים האחרונים המחישו היטב את המחיר הכבד שמשלם מי שמעז לומר אמיתות קשות, בעיקר כאלו הנוגעות לביטחון הלאומי ולמלחמה הפסיכולוגית שמנהלים אויבינו. ח"כ גוטליב הפכה מטרה להתקפות ארסיות, לגינויים חריפים ולניסיונות השתקה בוטים. אך האם מתקפה זו מוצדקת? או שמא היא חושפת יותר מכל את חוסר הנכונות של חלקים בציבור ובתקשורת להתמודד עם מציאות מורכבת, כואבת, אך הכרחית להבנה?
נתחיל מהאמירה שעוררה סערה כה גדולה: הטענה כי חטופים ששבו עלולים להיות תחת השפעה פסיכולוגית של שוביהם מחמאס, עד כדי "שטיפת מוח". האם יש מישהו שבאמת מאמין שארגון טרור רצחני כמו חמאס, שמחזיק בחטופים בתנאים בלתי אנושיים, לא מנצל כל רגע כדי להפעיל עליהם לחץ פסיכולוגי, להזין אותם במידע מסולף, ולנסות לשבור את רוחם או לגייסם, גם אם באופן לא מודע, למטרותיו התעמולתיות? הרי המלחמה הפסיכולוגית היא כלי מרכזי בארסנל של ארגוני טרור. התעלמות מכך איננה הפגנת רגישות, אלא עצימת עיניים מסוכנת.
דבריה של ח"כ גוטליב לא נועדו, חלילה וחס, לפגוע בחטופים או במשפחותיהם, שסבלם הוא בלתי נתפס וליבנו איתם. הם נועדו להצביע על איום קיומי, על הצורך להיות ערניים ולהבין את מניפולציות האויב. כאשר חטופה משוחררת, דניאל אלוני, תוקפת אותה אישית בצורה כה קשה, הכאב מובן, אך האם הוא מבטל את הצורך לדון באיומים אסטרטגיים? האם הרגש, עז ככל שיהיה, חייב להשתיק כל שיקול דעת ביטחוני? ח"כ גוטליב, כנבחרת ציבור וכמשפטנית, מחויבת לראייה רחבה יותר, כזו הלוקחת בחשבון את כלל אזרחי ישראל ואת ביטחון המדינה לטווח הארוך. ההתקפות האישיות והכינויים הפוגעניים ("אישה קטנה עם מוח נבוב") הם בדיוק הטקטיקה של מי שמבקש לחסל את הדיון במקום להתמודד עם הטיעונים.
ההאשמות כי גוטליב היא חלק מ"מכונת רעל" שנועדה לבצע דה-לגיטימציה לחטופים הן חמורות וחסרות כל בסיס. נהפוך הוא: מי שמנסה לצייר תמונה חד-ממדית, שבה כל שאלה או הסתייגות מהנרטיב השליט מוצגת כבגידה או כחוסר רגישות, הוא זה שמזהם את השיח הציבורי. גוטליב אינה פועלת לדה-לגיטימציה של החטופים, אלא קוראת להתפכחות מפני האסטרטגיה של חמאס, המבקש להשתמש בכל אמצעי, כולל סבלם של החטופים, כדי לפגוע בחוסנה של ישראל. הטענה כי מטרתה היא "להכשיר את דעת הקהל לאפשרות שחלקם לא יחזרו" היא ספין ציני. מטרתה היא להבטיח שישראל לא תיכנע לתכתיבי טרור ולא תשלם מחירים שיסכנו את עתידה.
שתיקתו של ראש הממשלה או בכירים אחרים בליכוד אינה הופכת את דבריה של גוטליב למוכתבים מלמעלה, כפי שיש המנסים לרמוז ("הקול קול גוטליב, אבל הידיים ידי נתניהו"). ייתכן שהשתיקה נובעת מהבנה מורכבת יותר של המצב, או מרצון שלא להעצים את הלהבות. אך גם אם גוטליב עומדת לבדה במערכה זו, אין בכך כדי לגרוע מצדקת עמדותיה או מאומץ ליבה. למעשה, יכולתה לעמוד על דעתה גם מול חברים לקואליציה, כפי שראינו בהתנגדותה לחוק עוקף בג"ץ למינוי נציב שירות המדינה, או בעימותיה עם גורמים כמו השר משה ארבל וח"כ יצחק קרויזר סביב סוגיית החטופים, מעידה על יושרה ועל כך שאינה חוששת לומר את שעל ליבה, גם אם הדבר אינו פופולרי או נוח פוליטית.
ח"כ טלי גוטליב אינה מבקשת להיות אהודה על כולם. היא מבקשת לשרת את המדינה נאמנה, ולהתריע בשער כאשר היא מזהה סכנות. היא מבינה שבעת מלחמה, ובמיוחד מלחמה אכזרית כמו זו שנכפתה עלינו, יש אמיתות שקשה לשמוע, אך חובה לאומרן. הקול שלה הוא קול של היגיון בריא, של ניתוח קר של המציאות, ושל דאגה עמוקה לביטחון ישראל. היא אינה נרתעת מהתקפות אישיות, מהשמצות או מניסיונות הדרה. היא מבינה את גודל השעה ואת האחריות המוטלת על כתפיה.
במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שהציבור ישאל את עצמו מדוע קולות כמו של טלי גוטליב מעוררים התנגדות כה עזה. האם משום שהם שקריים, או שמא משום שהם נוגעים בעצבים חשופים ומאלצים אותנו להתמודד עם אמיתות מטרידות שאנו מעדיפים להדחיק? ישראל זקוקה לקולות אמיצים, גם אם הם צורמים לעיתים. היא זקוקה לנבחרי ציבור שלא יחששו ללכת נגד הזרם כאשר ביטחון המדינה על כף המאזניים.
טלי גוטליב לא תיכנע ולא תישבר. היא תמשיך להשמיע את קולה, חד, ברור ונחוש, מתוך אמונה עמוקה בצדקת דרכה ומתוך מחויבות בלתי מתפשרת לעתידה ולביטחונה של מדינת ישראל. המתקפות עליה הן עדות לכך שהיא נוגעת בנקודות רגישות וכואבות, אך גם חיוניות לדיון ציבורי כן ואמיתי. הגיע הזמן להקשיב, גם כשלא נעים, כי מה שנמצא על הפרק גדול יותר מכל פוליטיקאי או אמירה כזו או אחרת – עתידנו כאן.