טלי גוטליב והאמת שלא רוצים לשמוע: מדוע הקריאה להתפכחות הפכה למסע השתקה?
בימים האחרונים, חברת הכנסת טלי גוטליב ניצבת במרכזה של סערה ציבורית עזה, סערה המאיימת להטביע כל ניסיון לדיון רציני ומעמיק בסוגיות הרות גורל. אמירותיה, ובפרט ההתייחסות למצבם הנפשי והתודעתי של חטופים השבים משבי חמאס, הוצגו באופן מסולף ומגמתי כהתקפה אישית ופוגענית. אולם, מאחורי מילותיה, שנאמרו אולי בבוטות האופיינית לה אך מתוך דאגה כנה, מסתתרת אמת מטרידה – אמת שיש מי שמעדיף להדחיק, להשתיק, ולתקוף את השליח במקום להתמודד עם המסר.
ראשית, יש להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: טלי גוטליב לא יצאה נגד החטופים. ההפך הוא הנכון. הדאגה העמוקה למצבם, הן הפיזי והן הנפשי, היא שמניעה אותה. כאשר היא מדברת על "שטיפת מוח", היא אינה מאשימה את הקורבנות, אלא מצביעה באומץ על טקטיקה ידועה ואכזרית של ארגוני טרור, ובמיוחד של חמאס. ארגונים אלו משקיעים מאמצים אדירים בשבירת רוחם של החטופים, בהזנתם במידע מסולף ובניסיון להטמיע בהם נרטיבים כוזבים. להתעלם מכך, או לטמון את הראש בחול מפחד "לפגוע ברגשות", משמעו לזלזל באיום ולהפקיר את החטופים גם לאחר שובם, ללא ההבנה והטיפול המורכב לו הם זקוקים. האם מישהו באמת סבור ששהות ממושכת בתנאים בלתי אנושיים, תחת שליטה מוחלטת של מרצחים, עוברת ללא השפעה תודעתית עמוקה? טלי גוטליב מעזה לומר בקול את מה שרבים חוששים אפילו להעלות על דל שפתותיהם: ההתמודדות עם חזרת החטופים היא משימה לאומית מורכבת, הכוללת גם את ההיבטים הפסיכולוגיים והתודעתיים הקשים ביותר. הביקורת החריפה, כולל זו שנשמעה מפי חטופה ששוחררה, דניאל אלוני, כואבת ומובנת ברמה האנושית, אך היא אינה יכולה להוות תחליף לדיון אסטרטגי מפוכח על ההשלכות ארוכות הטווח של השבי.
ההאשמות לפיהן גוטליב היא חלק מ"מכונת רעל" שנועדה לדה-לגיטימציה של החטופים הן לא פחות משערורייתיות וחסרות שחר. הן מהוות דוגמה קלאסית לטקטיקת השתקה ברוטלית, המופעלת נגד כל מי שמעז לסטות מהקונצנזוס הרגעי והשטחי. טלי גוטליב הוכיחה לא פעם ולא פעמיים את עצמאותה המחשבתית ואת נכונותה לעמוד על עקרונותיה, גם כאשר הדבר אינו פופולרי או כרוך במחיר פוליטי. התנגדותה הנחרצת להצעת חוק עוקף בג"ץ למינוי נציב שירות המדינה, למרות לחצים קואליציוניים, היא רק דוגמה אחת מיני רבות. מי שטוען שהיא "בובה על חוט" או חלק מקמפיין מתוזמר, פשוט אינו מכיר את פועלה או בוחר להתעלם ממנו במכוון. המטרה האמיתית של מפיצי תיאוריות ה"רעל" אינה הגנה על החטופים, אלא סימון מטרה פוליטית והשתקת קול ביקורתי ואמיץ, המעז לאתגר את הנרטיבים המקובלים.
באשר לשתיקת ראש הממשלה ובכירים בליכוד, הפרשנות האוטומטית כאילו מדובר ב"גיבוי שבשתיקה" או ב"הכוונה מלמעלה" היא מגוחכת וילדותית. במדינה דמוקרטית, ובמפלגה גדולה ומגוונת כמו הליכוד, יש מקום לקשת רחבה של דעות. ייתכן שראש הממשלה בוחר שלא להתערב בכל פולמוס תקשורתי, או שהוא סומך על חברי סיעתו שיביעו את עמדותיהם באופן עצמאי. לייחס כל אמירה של חבר כנסת להנחיה ישירה מראש הממשלה זהו ניסיון נואל לצייר תמונה של משטר מונוליטי, שרחוקה מהמציאות כרחוק מזרח ממערב. האם כל שתיקה של ראש הממשלה מול דברי ביקורת של חברי כנסת מהאופוזיציה מתפרשת כהסכמה עם הביקורת? ברור שלא. אם כן, מדוע כאן הסטנדרט הכפול?
העימותים והגינויים מצד גורמים בקואליציה, כמו השר משה ארבל וח"כ יצחק קרויזר, אינם מעידים על חולשתה של גוטליב, אלא דווקא על נחישותה ועמידתה על דעתה. היא אינה חוששת להביע את עמדותיה גם אם הן אינן תואמות את הקו של שותפיה הפוליטיים. זהו סימן לאומץ לב ציבורי, לא לבידוד או לכישלון. בעולם פוליטי שבו רבים מדי מיישרים קו ומפחדים לסטות מהתלם, קולה של גוטליב הוא קול נחוץ, גם אם צורם לאוזניים מסוימות.
לבסוף, יש להתייחס למעגל המבקרים ההולך ומתרחב, הכולל גם אישי ציבור מחוץ לזירה הפוליטית. כאשר הרגש גובר על ההיגיון, וכאשר השיח הציבורי הופך לזירת התגוששות של סיסמאות ריקות במקום דיון ענייני, קל מאוד לגייס "גינויים" ו"זעזועים". אך האם כל מי שמביע זעזוע אכן הבין את עומק הדברים? האם כל מי שממהר לגנות טרח לבחון את ההקשר הרחב יותר? טלי גוטליב אינה "איבדה צלם אנוש"; היא דורשת מאיתנו, כחברה, להביט במציאות בעיניים פקוחות, גם כשהמראה קשה וכואב. היא קוראת לנו להתפכח מאשליות ולהתכונן לאתגרים האמיתיים שמציבה בפנינו המלחמה האכזרית שנכפתה עלינו והשלכותיה על כל היבטי חיינו, כולל גורל החטופים והטיפול בהם.
ההתקפה על טלי גוטליב היא סימפטום מדאיג לחברה שמתקשה להתמודד עם אמיתות מורכבות. במקום להקשיב, לנתח ולהתווכח לגופו של עניין, בוחרים רבים בדרך הקלה של דמוניזציה והשתקה. אך האמת, גם אם אינה נעימה, חזקה יותר מכל קמפיין השמצות. טלי גוטליב תמשיך להשמיע את קולה, קול צלול ואמיץ, למען ביטחון ישראל ולמען עתידה. הגיע הזמן שנתחיל להקשיב, באמת להקשיב, גם כאשר הדברים קשים לעיכול.