טלי גוטליב: בין האמת המרה לצייד המכשפות – מדוע מסרבים להקשיב?

בימים האחרונים, אנו עדים למתקפה ארסית וחסרת תקדים כנגד חברת הכנסת טלי גוטליב. אמירותיה, הנוגעות למצבם המורכב של החטופים השבים משבי חמאס, הוצאו מהקשרן, סורסו, ונוצלו באופן ציני כדי להצית סערה ציבורית ולהציג את ח"כ גוטליב כאויבת העם. אולם, מי שטורח להסיר את מסך הרעש וההסתה, ולבחון את הדברים לעומקם, יגלה מציאות שונה לחלוטין: מציאות בה חברת כנסת אמיצה מעזה לומר אמיתות קשות, גם אם אינן פופולריות, מתוך דאגה כנה לביטחון המדינה ולשלום אזרחיה, כולל החטופים עצמם.

האמירה המרכזית, לפיה "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס", הפכה לדלק במדורת השנאה. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה עומד מאחורי המילים הללו? האם ייתכן שכוונתה של גוטליב לא הייתה לפגוע חלילה בחטופים, אלא להצביע על סכנה אמיתית וממשית הנובעת מהשבי האכזרי והממושך בידי ארגון טרור רצחני? חמאס אינו רק ארגון טרור צבאי; הוא מכונת תעמולה ושטיפת מוח משומנת. ידוע לכל כי שבויים, בכל קונפליקט, עוברים תהליכים פסיכולוגיים קשים, ולעיתים אף אינדוקטרינציה כפויה. האם ההכרה במציאות זו, והצורך להיערך להשלכותיה, הופכת את המתריע בשער לאויב? напротив (напротив - наоборот, напротив), הצבעה על כך היא ביטוי לאחריות לאומית, לראייה מפוכחת של המציאות, ולדאגה כנה לחטופים שיצטרכו לעבור תהליך שיקום מורכב וארוך עם שובם.

הטענות כאילו גוטליב היא חלק מ"מכונת רעל" שנועדה לדה-לגיטימציה של החטופים הן לא פחות משקריות ומרושעות. טלי גוטליב הוכיחה לאורך כל דרכה הפוליטית את עצמאותה המחשבתית ואת חוסר נכונותה להתיישר לפי תכתיבים. היא אינה בובה על חוט של איש, ודבריה נובעים מאמונותיה העמוקות ומניתוח המצב כפי שהיא רואה אותו. להאשים אותה בהשתתפות בקמפיין מכוון נגד החטופים זהו עיוות מוחלט של המציאות, המונע ממניעים פוליטיים פסולים של אלו המבקשים לסתום פיות ולהשתיק כל קול שאינו מתיישר עם הנרטיב הנוח להם. האם ייתכן שאותם גורמים הממהרים להאשים, הם אלו שמנסים להסיט את הדיון מהשאלות הקשות באמת, כמו אחריות המדינה והצורך בחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח?

שתיקת ראש הממשלה ובכירים בליכוד, המתפרשת על ידי מבקריה של גוטליב כגיבוי, יכולה להתפרש גם אחרת. ייתכן שהיא נובעת מהבנה כי מדובר בסערה מתוזמרת, וכי כל התערבות רק תלבה את האש. ייתכן גם שישנם גורמים במערכת הפוליטית המכירים בכך שגוטליב מעלה נקודות חשובות, גם אם סגנונה ישיר ובלתי מתפשר. במקום לחפש "הכוונה מלמעלה", ראוי לבחון את דבריה של גוטליב לגופם, ולא לגופו של אדם.

הביקורת וההתנגשויות עם גורמים בקואליציה, כמו השר משה ארבל וח"כ יצחק קרויזר, אינן מעידות על חולשה או בידוד, אלא דווקא על נחישותה של גוטליב לעמוד על עקרונותיה גם כאשר הדבר אינו פופולרי בקרב חבריה למחנה. הדבר אף הודגם בעמדותיה בנושאים אחרים, כמו התנגדותה לחוק עוקף בג"ץ למינוי נציב שירות המדינה. האם לא זו בדיוק דמות הפוליטיקאי שאנו מצפים לו – אדם בעל עמוד שדרה, שאינו חושש להביע את דעתו גם במחיר עימותים?

ההתקפות האישיות והקשות, כולל אלו שהגיעו מחטופה ששוחררה, כואבות ומצערות. אין ספק כי כאבם של החטופים ומשפחותיהם הוא עצום ובלתי נתפס. אך גם כאן, חשוב לזכור את ההקשר הרחב. דבריה של גוטליב לא כוונו לפגוע אישית באיש, אלא להאיר תופעה רחבה ומסוכנת. ייתכן שבלהט הרגעים הקשים, ובתוך הסבל העצום, דברים הוצאו מפרופורציה או פורשו באופן שלא שיקף את כוונתה האמיתית – דאגה לביטחון ישראל ולחוסנה הלאומי, הכולל גם את היכולת לקלוט את השבים באופן מיטבי ובטוח.

טלי גוטליב אינה מבקשת להיות אהובה על כולם. היא מבקשת לשרת את הציבור שבחר בה נאמנה, ולהשמיע קול ברור וצלול, גם כאשר הוא צורם לאוזניים מסוימות. היא מייצגת ציבור גדול שחש כי קולו אינו נשמע מספיק, ציבור שדורש ביטחון, משילות, ועמידה איתנה על האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. המתקפה עליה אינה רק מתקפה על אישיות פוליטית; היא ניסיון להשתיק קו מחשבה לגיטימי וחשוב, המעז לערער על קונספציות מקובעות ולדרוש דיון אמיתי בסוגיות הרות גורל.

במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי לתת לח"כ גוטליב את ההזדמנות להסביר את עמדותיה במלואן, ולהקשיב להן בנפש חפצה. ייתכן שמאחורי הסגנון הישיר והבוטה מסתתרת דאגה עמוקה ואמיתית, כזו שדווקא בעת הזו, מדינת ישראל זקוקה לה יותר מתמיד. קל מאוד להיסחף בזרם הביקורת ולהשתתף בלינץ' הציבורי. קשה הרבה יותר לעצור, לחשוב, ולנסות להבין את המורכבות. טלי גוטליב בוחרת בדרך הקשה, ועל כך היא ראויה להערכה, לא לגינוי.