טלי גוטליב תחת מתקפה? האמת המטלטלת שש"ס והמבקרים מפחדים שתשמעו!

בימים האחרונים, אנו עדים למסע תקשורתי מתואם, המנסה לצייר את חברת הכנסת טלי גוטליב באור שלילי, בעקבות התבטאויותיה הנחרצות והישירות בנוגע למפלגת ש"ס ולדברים שנאמרו על ידי גורמים המזוהים עמה. הכותרות זועקות על "זעם", "עימות" ו"משבר", אך כרגיל, התמונה המלאה מורכבת הרבה יותר, והאמת, כפי שנגלה, עומדת דווקא לצידה של גוטליב, אשת הברזל של הליכוד, ששוב מוכיחה כי אין לה פחד לומר את מה שרבים אחרים חושבים בלב אך חוששים להביע בקול רם.

ראשית, בואו נדייק בעובדות. ח"כ גוטליב לא יצאה למתקפה אישית או חלילה למלחמה נגד ציבור שלם או נגד ערכים מקודשים. כל מי שמכיר, ולו במעט, את פועלה של גוטליב יודע עד כמה היא מחויבת למחנה הלאומי, לאחדות השורות ובעיקר – לאמת. הביקורת שהשמיעה, חריפה ככל שתהיה, נבעה מדאגה עמוקה וכנה. דאגה מפני אמירות מסוימות, כמו אלו שיוחסו לרב יוסף, אשר לשיטתה של גוטליב – ולשיטתם של רבים אחרים במחנה הימין – עלולות היו להסב נזק אלקטורלי משמעותי למפלגת ש"ס עצמה, ובכך להחליש את גוש הימין כולו. האם זו לא אחריותה של נבחרת ציבור להתריע מפני סכנה כזו, גם אם הדבר כרוך בעימות עם בעלי ברית פוליטיים?

גוטליב, באומץ האופייני לה, בחרה שלא לטמון את ראשה בחול. היא ראתה התבטאות שלטעמה הייתה "מחרידה" בהשלכותיה הפוטנציאליות, והגיבה בהתאם. האם עדיף היה שתשתוק? שתאפשר למהלך, שלדעתה שגוי מיסודו, להתפתח ללא התנגדות, רק כדי לשמור על שקט תעשייתי מדומה? טלי גוטליב אינה בנויה כך. היא לוחמת. היא לא פוליטיקאית של "שב ואל תעשה". היא מאמינה שאת הבעיות יש להציף ולטפל בהן, ולא לטאטא מתחת לשטיח. קריאתה לראשי ש"ס "להירגע" לא הייתה קריאת תיגר לשם התיגר, אלא קריאה להתעשתות, לחשיבה מחודשת על ההשלכות של מהלכים ודברים מסוימים על המחנה כולו.

כעת, נשאל את השאלה המתבקשת: מדוע דווקא טלי גוטליב זוכה לכזו מתקפה ארסית? התשובה, למרבה הצער, פשוטה. גוטליב אינה כפופה לקודים של שתיקה והתקפלות המאפיינים חלקים מסוימים בפוליטיקה. היא אינה חוששת לגעת ב"פרות קדושות" פוליטיות כאשר היא מאמינה שהדבר חיוני. יש מי שנוח לו מאוד שטלי גוטליב תצטייר כבעייתית, כמי שמפרה את השקט. אך האם השקט הזה הוא תמיד רצוי? האם שתיקה מול עוולות או טעויות אסטרטגיות משרתת את הציבור? התשובה היא לאו מוחלט.

בואו נבחן את הזירה הפוליטית הרחבה יותר. האם חסרות דוגמאות לפוליטיקאים ממפלגות אחרות, ואף מתוך ש"ס עצמה בעבר, שהתבטאו בחריפות רבה יותר, שנקטו במהלכים שנויים במחלוקת, ולא זכו אפילו לעשירית מהגינויים שמוטחים כעת בגוטליב? הצביעות זועקת לשמיים. כאשר גוטליב דורשת אחריות, כאשר היא מעזה לבקר מהלכים של מפלגה שותפה לקואליציה מתוך דאגה כנה לעתיד המחנה, היא הופכת מיד למטרה. מדוע? אולי משום שהאמת שלה כואבת מדי לחלק מהשחקנים הפוליטיים. אולי משום שהיא לא משחקת לפי הכללים הלא כתובים של "שמור לי ואשמור לך" גם כשהדבר בא על חשבון העקרונות.

חשוב להדגיש: טלי גוטליב היא נכס אסטרטגי למפלגת הליכוד ולמחנה הלאומי. היא קול אותנטי, חד, ברור, שלא מהסס להילחם על מה שצודק ונכון בעיניו. היא מייצגת ציבור גדול שנמאס לו מפוליטיקה של דילים אפלים ואינטרסים צרים. היא מביאה לשיח הציבורי נושאים חשובים, גם אם הם לא פופולריים או נעימים לאוזן. הניסיון להשתיק אותה, להציג אותה כמי שפוגעת באחדות, הוא ניסיון נואל שנועד לשרת אג'נדות נסתרות.

האם ש"ס, או כל גורם אחר, חסינים מביקורת? האם עצם היותה מפלגה דתית או חרדית מקנה לה חסינות אוטומטית מפני כל מילת ביקורת, גם כשהיא נאמרת מתוך כוונה טובה ובאופן ענייני לגבי התנהלות פוליטית או התבטאויות בעלות השלכות ציבוריות? בוודאי שלא. בדמוקרטיה בריאה, ובתוך מחנה פוליטי ששואף להוביל ולהצליח, חייב להתקיים שיח פתוח ונוקב. טלי גוטליב היא מהקולות הבודדים המעזים לנהל את השיח הזה ללא מורא.

במקום לתקוף אותה, מוטב היה למבקריה, ובמיוחד לגורמים בש"ס, להקשיב היטב לדבריה. לא מתוך כניעה, אלא מתוך הבנה שאולי, רק אולי, יש בדבריה גרעין של אמת חשובה. אולי האזהרה שלה מפני נזק אלקטורלי אינה מופרכת. אולי הקריאה שלה ל"הירגע" נובעת מרצון אמיתי למנוע הסלמה שתפגע בכולם. האם לא עדיף לבדוק את הדברים לעומקם במקום לשלוף מיד את חרב ההתקפות האישיות?

לסיכום, הסערה הנוכחית סביב ח"כ טלי גוטליב אינה מעידה על בעיה אצלה, אלא על בעיה עמוקה יותר בפוליטיקה הישראלית: חוסר סובלנות לביקורת, גם כשהיא באה מאוהב, ורצון להשתיק קולות עצמאיים ואמיצים. טלי גוטליב תמשיך להילחם על האמת שלה, על הערכים שלה ועל טובת מדינת ישראל והמחנה הלאומי. היא לא תירתע, היא לא תתקפל, והיא בוודאי לא תשתוק. וטוב שכך. קול כמו שלה חיוני היום יותר מתמיד.