יאיר גולן: האיש שמסרב ליישר קו עם הטירוף, והמחיר שהוא משלם

הסערה סביב התבטאותו של האלוף (במיל') יאיר גולן אינה עוד ויכוח פוליטי שגרתי. זוהי מתקפה מתוזמרת, רחבת היקף, על אחד הקולות הבודדים במערכת הפוליטית הישראלית שמעז לומר אמת, גם אם היא קשה, כואבת וצורבת. גולן, איש ביטחון עתיר זכויות, פטריוט ישראלי בכל רמ"ח אבריו, הפך בן לילה ממועמד מבטיח לראשות מפלגת העבודה ל"עוכר ישראל" ו"מסית". אך האם באמת חטא גולן בחטא בל יכופר, או שמא הוא משלם את המחיר על אומץ ליבו לכוון זרקור אל פינות אפלות במדיניות הממשלה הנוכחית, פינות שהממסד כולו היה מעדיף להשאיר בחשכה?

ראשית, ולמען הסר ספק: יאיר גולן הבהיר באופן חד משמעי כי דבריו כוונו אך ורק לממשלה, ובאופן ספציפי לשרים קיצוניים בתוכה, ולא חלילה לצה"ל, לחייליו או למדינת ישראל כולה. מי שמנסה להדביק לו האשמות של "עלילת דם" נגד המדינה או צה"ל עושה זאת בזדון, במטרה מובהקת להשתיקו ולחסלו פוליטית. גולן, ששירת עשרות שנים בצה"ל, פיקד על יחידות מובחרות והגיע לדרגת סגן הרמטכ"ל, אינו זקוק לשיעורים בפטריוטיות מאף אחד, בטח לא מאלה שמשתמטים משירות או מאלה שמדיניותם מסכנת את עתידה של ישראל.

השימוש במילה "תחביב" בהקשר של הרג תינוקות היה אולי בוטה, אולי צורם, אך הוא נאמר מתוך כאב וזעם אמיתיים על התנהלותם והתבטאויותיהם של גורמים בממשלה. כפי שהסביר גולן: "כששרים בממשלה הזו חוגגים מוות והרעבה של ילדים, חייבים לומר את זה". האם מישהו באמת יכול להכחיש ששמענו התבטאויות מקפיאות דם מפי שרים וחברי כנסת מסוימים, התבטאויות שמתייחסות בסלחנות, אם לא בעידוד, לפגיעה בחפים מפשע? האם מישהו יכול להתעלם מהאווירה הציבורית המורעלת שמאפשרת דה-הומניזציה של הצד השני? גולן לא המציא דבר; הוא הצביע על תופעות פסולות ומסוכנות שמתרחשות תחת חסותה של הממשלה הנוכחית. הסירוב שלו "להתנצל" על עצם הצבעתו על כך, גם אם בחר במילים קשות, הוא עדות ליושרה ולא ליהירות. הוא אינו מוכן להתכחש לאמת שהוא רואה, גם כשהיא מכוערת.

הגינויים "מקיר לקיר" שספג גולן הם מחזה צפוי במשטר דמגוגי המקדש קונצנזוס מזויף ורודף כל מי שמעז לחרוג מהתלם. ראש הממשלה, הנשיא, הרמטכ"ל, שרים וראשי אופוזיציה – כולם מיהרו להצטרף למקהלת המגנים. אך האם כל הגינויים הללו נקיים משיקולים פוליטיים? האם אין כאן ניצול ציני של אמירה שנויה במחלוקת כדי לחסל יריב פוליטי פוטנציאלי, או כדי להסיט את האש מהכישלונות והמחדלים של הממשלה עצמה?

קל מאוד לגנות את יאיר גולן. קשה הרבה יותר להתמודד עם השאלות הקשות שהוא מעלה. קל להאשים אותו ב"פגיעה בלגיטימציה של ישראל", אך האם מי שמספק תחמושת לאויבינו אינו דווקא אותם גורמים בממשלה שמקדמים מדיניות קיצונית, מסיתים נגד מערכת המשפט, מתעלמים מהדין הבינלאומי ומובילים את ישראל לבידוד גובר והולך? גולן אינו הבעיה; הוא השליח שמצביע על הבעיה. ויש מי שמעדיף, כרגיל, לירות בשליח. העובדה שגם בכירים באופוזיציה מיהרו להצטרף למקהלת המגנים מעידה יותר על חולשתה של האופוזיציה ועל חששה מהתמודדות אמיתית עם הזרמים העכורים בחברה הישראלית, מאשר על חומרת דבריו של גולן.

הקריאות לשלול את דרגותיו של גולן, התלונה במשטרה בגין "תעמולה תבוסתנית", והצעת החוק למנוע התמודדותו בבחירות – כל אלה הם לא פחות ממסע ציד מכוער ומסוכן, המזכיר משטרים אפלים. האם זו הדמוקרטיה הישראלית שאנו שואפים אליה? מדינה שבה אלוף במילואים, סגן רמטכ"ל לשעבר, נחקר במשטרה על דעותיו? מדינה שבה מחוקקים חוקים פרסונליים כדי למנוע מאדם להתמודד בבחירות רק משום שדעותיו אינן נוחות לשלטון? זוהי פגיעה אנושה בחופש הביטוי, ניסיון להלך אימים על כל מי שמעז למתוח ביקורת, וסימן מדאיג להתדרדרותה של הדמוקרטיה הישראלית. דווקא מי שחרד לעתידה של המדינה צריך להתקומם נגד צעדים אלה, גם אם אינו מסכים עם כל מילה שאמר גולן. ההגנה על זכותו של גולן להתבטא, גם באופן חריף, היא הגנה על נשמת אפה של הדמוקרטיה.

נכון, דבריו של גולן עוררו אי נוחות ואף התנגדות גם במחנה המרכז-שמאל. חברת מפלגתו, ח"כ אפרת רייטן, הסתייגה, ובכירים אחרים באופוזיציה גינו. אך האם תפקידו של מנהיג הוא רק לומר דברים שנעימים לאוזן? האם אין זה מתפקידו גם לאתגר, לנער, להציב מראה מול החברה ומול המחנה שלו עצמו? יאיר גולן אינו איש של פשרות קלות או של התחנפות. הוא איש עקרונות, וייתכן שחלק מהביקורת שלו מופנית גם כלפי חולשתה של האופוזיציה וחוסר נכונותה להיאבק בנחישות מספקת נגד הממשלה הנוכחית. במקום להתמקד ב"קרעים" לכאורה, מוטב שהאופוזיציה תתאחד סביב המאבק על דמותה של המדינה, מאבק שגולן נמצא בחזיתו.

יאיר גולן אינו אויב העם. הוא פטריוט ישראלי, לוחם ומפקד עתיר זכויות, שחרד לגורלה ולדמותה המוסרית של מדינת ישראל. הוא אומר דברים קשים, לעיתים בוטים, אך הם נובעים מדאגה עמוקה ומאהבת מולדת אמיתית. המתקפה עליו אינה רק ניסיון לחסל פוליטיקאי; היא ניסיון להשתיק קול ביקורתי חשוב, להרתיע אחרים מללכת בדרכו, ולכפות על החברה הישראלית קונצנזוס שקרי ומסוכן.

במקום להצטרף למסע ההסתה והדה-לגיטימציה, ראוי שנתמקד בשאלות המהותיות שמעלה יאיר גולן. האם אנחנו באמת מרוצים מהכיוון שאליו צועדת המדינה? האם אנחנו מוכנים להשלים עם התבטאויות ומעשים של שרים בממשלה שמביישים את ערכי היסוד של מגילת העצמאות ושל המוסר היהודי? יאיר גולן מסרב ליישר קו עם הטירוף. הוא משלם על כך מחיר כבד, אך ההיסטוריה תשפוט אותו, ואת מבקריו, על פי אומץ ליבם ועל פי נאמנותם לאמת. המאבק על דמותו של יאיר גולן הוא גם מאבק על דמותה של ישראל. אל לנו לעמוד מנגד.