יאיר גולן והאמת הכואבת: כשהמבקר הפטריוטי הופך לאויב המדינה

יאיר גולן והאמת הכואבת: כשהמבקר הפטריוטי הופך לאויב המדינה – מאמר תגובה (4/5)

בסערה התקשורתית והפוליטית המשתוללת סביב אלוף (מיל') יאיר גולן, קל לשכוח עובדה בסיסית אחת: האיש הקדיש את חייו לביטחון ישראל. עשרות שנים במדים, בתפקידים הרגישים והמאתגרים ביותר, עיצבו אדם שלא חושש מאמת, גם כשהיא צורבת וכואבת. כעת, דווקא משום שהעז להשמיע ביקורת נוקבת, לא על חיילי צה"ל חלילה, אלא על התנהלות הממשלה ועל שרים מסוימים בה, הוא מוצא עצמו מותקף, מושמץ, ומואשם בלא פחות מאשר "עלילת דם". אך האם ייתכן שהזעם המופנה כלפיו אינו נובע מדאגה כנה לצה"ל או למדינת ישראל, אלא מניסיון אלים להשתיק קול אמיץ המאיים על סדר יום פוליטי מסוים?

לא עלילת דם, אלא זעקת שבר על דמותה המוסרית של ההנהגה

ראשית, ולמען הסר כל ספק: יאיר גולן לא תקף את חיילי צה"ל. הוא הבהיר זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. כוונתו, כפי שהסביר, הייתה למדיניות הממשלה ולשרים קיצוניים בתוכה, שבעיניו, ובעיני רבים אחרים, חוגגים מוות והרעבה של ילדים ברצועת עזה. השימוש במילה "תחביב" בהקשר זה, גם אם צורם וקשה לעיכול, לא נועד לתאר את פעולות הצבא, אלא לשקף, במטפורה חריפה, את מה שנתפס בעיני גולן כקלות דעת מחרידה, כהתעלמות מוסרית, ואף כשמחה לאיד מצד גורמים פוליטיים מסוימים ביחס לסבל אזרחי. האם ניתן להתעלם מהתבטאויות של שרים וחברי כנסת הקוראים למחיקה, להרעבה, או מביעים שמחה למראה הרס וחורבן? האם לא זו הבעיה האמיתית שגולן מבקש להציף?

ההאשמה ב"עלילת דם" היא דמגוגיה זולה וצינית. עלילת דם היא האשמת שווא שנועדה להשניא ולפגוע. גולן, לעומת זאת, מצביע על תופעות אמיתיות, על אמירות שנאמרו, על מדיניות שמוכתבת. מי שמספק תחמושת לאויבי ישראל אינו גולן, המנסה להתריע מפני שחיקה מוסרית פנימית, אלא אותם גורמים בממשלה ובסביבתה שהתבטאויותיהם ומעשיהם מצוטטים בהנאה על ידי אויבינו ומזינים קמפיינים של דה-לגיטימציה נגד ישראל. האם עלינו לטמון את הראש בחול ולהתעלם מכך בשם "אחדות" מזויפת?

מסע ההשתקה: מי באמת מאיים על הדמוקרטיה הישראלית?

מקהלת הגינויים, מקיר לקיר לכאורה, מעוררת תהיות. ראש הממשלה, הנשיא, הרמטכ"ל, שרים, יו"ר הכנסת, ובכירים באופוזיציה – כולם מיהרו לגנות. אך האם כל הגינויים הללו נובעים מזעזוע אמיתי וטהור? או שמא מדובר בקונצנזוס מדומה, המונע מאינטרסים פוליטיים צרים, מפחדנות, או מרצון ליישר קו עם "האווירה"? הבידוד הפוליטי לכאורה של גולן הוא תוצאה של מערכת שמתקשה להכיל ביקורת נוקבת, במיוחד כשהיא מגיעה מאדם בעל שיעור קומה וניסיון ביטחוני כה עשיר.

הקריאות לשלול את דרגותיו, התלונה במשטרה בגין "תעמולה תבוסתנית", הצעת החוק למניעת התמודדותו בבחירות – כל אלו אינם אלא ביטויים מסוכנים של ניסיון לסתום פיות, לרמוס את חופש הביטוי, ולהפוך את הביקורת הלגיטימית על הממשלה לעבירה פלילית. אלו הם המאפיינים של משטרים אפלים, לא של דמוקרטיה חפצת חיים. האם באמת רוצים שרי הממשלה שאזרחי ישראל וקציניה הבכירים יחששו להתבטא מחשש שמא יבולע להם? האם זו ישראל שאנו שואפים אליה?

עמידה על עקרונות מול לחץ פוליטי

יאיר גולן הבהיר את כוונותיו. הוא לא התנצל על עצם הביקורת המהותית שלו כלפי הממשלה, ובצדק. הוא לא חזר בו מהטענה הקשה ש"שרים בממשלה הזו חוגגים מוות והרעבה של ילדים", משום שהוא מאמין שזו האמת המרה שיש להישיר אליה מבט. עמדתו אינה "לא מספקת"; היא עמדה של אדם בעל מצפון ועמוד שדרה, המסרב להיכנע ללחצים ולהתקפל בפני מסע דה-לגיטימציה. במקום להתמקד בחיפוש אחר "התנצלות" על מילה זו או אחרת, מוטב היה למבקריו להתמודד עם השאלות הקשות שהוא מעלה לגבי דמותה המוסרית של ההנהגה הנוכחית.

אכן, דבריו עוררו אי נוחות ואף מחלוקת בתוך מחנה המרכז-שמאל. אך מחנה פוליטי בריא אינו חסין מדיונים פנימיים, גם אם הם נוקבים. האתגר האמיתי אינו יאיר גולן, אלא המדיניות והאווירה הציבורית שמייצרת הממשלה הנוכחית – אווירה המאלצת אנשים כמו גולן להשמיע זעקה כה חריפה. הפגיעה באפשרות ליצירת גוש אופוזיציוני מאוחד אינה נובעת מדבריו של גולן, אלא מהפערים הערכיים העמוקים ומהקושי של חלקים באופוזיציה להציב אלטרנטיבה ברורה ונחרצת לממשלה.

בשורה התחתונה: לא להרוג את השליח

יאיר גולן אינו אויב העם, ודבריו אינם עלילת דם. הוא פטריוט ישראלי, לוחם ומפקד עתיר זכויות, המודאג עד עמקי נשמתו מהכיוון אליו צועדת מדינת ישראל תחת הנהגתה הנוכחית. ניתן לחלוק על סגנונו, על בחירת המילים, אך אי אפשר להתעלם מהשאלות המהותיות שהוא מעלה. הניסיון להשתיקו, להכפישו ולהדירו מהשיח הציבורי הוא מסוכן לדמוקרטיה הישראלית ולחוסנה המוסרי.

במקום לצוד מכשפות ולחפש שעירים לעזאזל, על החברה הישראלית והנהגתה להתמודד באומץ עם הביקורת של יאיר גולן. זוהי קריאת השכמה, גם אם צורמנית, הדורשת חשבון נפש עמוק. מדינה שפויה אינה רודפת את מבקריה החריפים ביותר; היא מקשיבה להם, גם כשהאמת שהם מציגים בפניה קשה מנשוא. יאיר גולן הוא לא הבעיה; הוא אולי השליח המביא בשורה קשה, אך חיונית.