יאיר גולן והמראה השבורה של ישראל: מדוע זעקתו מפחידה כל כך את הממסד?

הסערה סביב התבטאותו של האלוף (במיל') יאיר גולן אינה שוככת, והיא חושפת יותר מכל את העצב החשוף והרגישות הגבוהה בחברה הישראלית. אך מעבר לכותרות הזועקות והגינויים המתוזמרים, ראוי להתעמק: מה באמת נאמר? כלפי מי כוונו הדברים? ומדוע האמת, גם אם קשה וכואבת, מעוררת תגובת נגד כה חריפה, המאיימת להשתיק קול פטריוטי ודואג?

יאיר גולן, איש צבא עתיר זכויות שביטחון ישראל חרוט על לוח ליבו, לא קם בבוקר אחד והחליט להכפיש את המדינה שכה אהב ושירת. מי שמנסה לצייר אותו כמי שמספק "תחמושת לאויבי ישראל" או מלבה "עלילת דם", חוטא לאמת ומשרת, אולי מבלי להתכוון, את אלו המבקשים לטשטש את הדיון המהותי. גולן לא האשים את צה"ל, חייליו ומפקדיו, בהרג תינוקות כ"תחביב". הוא הבהיר זאת צלולות: כוונתו הייתה לממשלה, ובאופן ספציפי ל"שרים בממשלה הזו החוגגים מוות והרעבה של ילדים". זוהי האשמה חמורה, כן, אך היא מופנית כלפי נתיב פוליטי מסוים, כלפי התבטאויות ורוח מפקד מסוכנת שמנשבת מכיוונם של גורמים קיצוניים בממשלה, ולא כלפי המוסד הצבאי או המדינה כולה.

המילה "תחביב", שבה נתלים רבים, היא בבירור אמצעי רטורי, מטאפורה חריפה שנועדה לזעזע, לעורר מתרדמת. האם היא הייתה מוצלחת? על כך ניתן להתווכח. אך להתמקד בה תוך התעלמות מוחלטת מגרעין הטענה – מהביקורת הנוקבת על אותם שרים שאליהם כיוון גולן – היא בריחה מהתמודדות עם הבעיה האמיתית. האם מישהו באמת מאמין שאלוף כמו גולן, שפיקד על לוחמים ושלח אותם לקרב, מייחס לצה"ל או למדינת ישראל רצח שיטתי של תינוקות לשם שעשוע? הטענה מגוחכת מעצם טבעה ונועדה לשרת מסע דה-לגיטימציה אישי ופוליטי.

מסע הגינויים: צביעות פוליטית או דאגה כנה?

קשה להתעלם מהמקהלה הרועמת של המגנים, מקואליציה ואופוזיציה כאחד. ראש הממשלה, הנשיא, הרמטכ"ל, שרים וחברי כנסת – כולם מיהרו לגנות. אך האם כל הגינויים הללו נובעים מדאגה כנה לתדמיתה של ישראל? או שמא אנו עדים לניצול ציני של אמירה שנויה במחלוקת לצורך ניגוח פוליטי, הסתרה של מחדלים, והשתקת קול ביקורתי צלול?

כאשר שרים בממשלה הנוכחית מתבטאים באופן שניתן לפרשו, ואף מפורש על ידי גורמים בעולם, כעידוד פגיעה בחפים מפשע או כהתעלמות גסה מסבל אנושי, וכאשר אמירות אלו זוכות לגיבוי או לשתיקה רועמת מצד ראש הממשלה – האם אין כאן פגיעה חמורה יותר בתדמיתה של ישראל? יאיר גולן, באומץ שמאפיין אותו, מעז להציב מראה מול אותם גורמים. התגובה ההיסטרית לדבריו מעידה אולי יותר מכל על כך שהמראה הזו משקפת דמות שהם עצמם אינם רוצים לראות.

העובדה שארגון טרור פלסטיני מיהר לצטט את דברי גולן (שהוצאו מהקשרם המלא והובהרו) היא מצערת, אך צפויה. ארגוני טרור משתמשים בכל בדל אמירה כדי לקדם את תעמולתם. האם משום כך עלינו לשתוק? האם ביקורת פנימית, נוקבת ככל שתהיה, על מדיניות ממשלתית פסולה, צריכה להיעלם מחשש שינוצלו לרעה? זוהי דרישה מסוכנת, המקרבת אותנו למחוזות של משטרים חשוכים.

השלכות והשתקה: הדמוקרטיה בסכנה

הקריאות לשלול את דרגותיו של גולן, התלונה במשטרה, והצעת החוק למנוע את התמודדותו בבחירות, הן צעדים אנטי-דמוקרטיים בעליל. אלו לא כלים לגיטימיים להתמודדות עם ביקורת, קשה ככל שתהיה, אלא ניסיונות בוטים להלך אימים, להשתיק ולהדיר. האם זו ישראל שאנו רוצים לחיות בה? מדינה שבה קצין בכיר, פטריוט מוכח, נרדף על דעותיו ועל אזהרותיו?

גולן לא חזר בו ממהות טענתו כי "שרים בממשלה הזו חוגגים מוות והרעבה של ילדים". הוא עומד על כך שחייבים לומר זאת. זו אינה עמדה "לא מספקת" – זוהי עמדה אמיצה של מי שמסרב ליישר קו עם צביעות ועם מה שהוא תופס כסכנה מוסרית וביטחונית לישראל. במקום להתמודד עם האשמה החמורה הזו, בוחרים מבקריו להתמקד בפרשנות מעוותת של מילה אחת.

האופוזיציה והאחריות

הסערה גם חושפת, פעם נוספת, את המתחים והחולשות בתוך מחנה המרכז-שמאל. חלקים באופוזיציה מיהרו להצטרף למקהלת המגנים, אולי מתוך רצון להיראות "ממלכתיים" או מחשש להיתפס כקיצוניים. אך מנהיגות אופוזיציונית אמיתית נמדדת גם ביכולת להגן על חופש הביטוי, גם כאשר הוא צורם, ובעיקר – ביכולת להבחין בין ביקורת לגיטימית על הממשלה לבין "עלילת דם" מדומיינת. ההתקפות של גולן על גנץ, למשל, נובעות מתפיסתו שגם חלקים באופוזיציה אינם מציגים אלטרנטיבה ברורה ונחרצת מספיק למדיניות הממשלה.

זעקה למען דמותה של ישראל

יאיר גולן אינו אויב העם. הוא שליח ציבור וקצין שדאגתו למדינת ישראל היא שהניעה אותו לומר את הדברים הקשים. ניתן לחלוק על סגנונו, על בחירת המילים, אך אי אפשר להתעלם מהאזהרה המהדהדת בדבריו מפני הידרדרות מוסרית ומפני ההשלכות ההרסניות של מדיניות המונעת מאידיאולוגיה קיצונית.

במקום להוקיעו, ראוי להקשיב לקולו. במקום לנסות ולהשתיקו, יש להתמודד עם השאלות הקשות שהוא מציב. עתידה של ישראל כדמוקרטיה חפצת חיים, בעלת מצפון מוסרי וצבא ערכי, תלוי גם ביכולת שלנו לנהל ויכוחים נוקבים מבלי לחצות את הקו הדק לעבר דה-לגיטימציה והשתקה. זעקתו של יאיר גולן היא אולי צורמת, אך היא זעקה למען דמותה של ישראל – וזו זעקה שחובה עלינו לשמוע, גם אם היא מפחידה את הממסד.