יאיר גולן אינו עוכר ישראל – הוא מגן על דמותה המוסרית: מדוע ההתקפות נגדו מחטיאות את המטרה

הסערה הציבורית והפוליטית סביב התבטאותו של האלוף במילואים יאיר גולן, "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב", הגיעה לממדים חסרי תקדים. גולן, איש שאת כל חייו הבוגרים הקדיש לביטחון ישראל, מצא עצמו מותקף בחריפות, מואשם ב"עלילת דם", בבגידה ובסיפוק תחמושת לאויבינו. אולם, מתחת לקולות הגינוי הרועמים והניסיונות לציירו כאויב העם, מסתתרת אמת מורכבת יותר, אמת שמחייבת אותנו לבחון את הדברים לעומקם, ולא להיסחף אחר מסע דה-לגיטימציה מאורגן. מאמר זה מבקש להציג נרטיב נגדי, ולהסביר מדוע יאיר גולן אינו עוכר ישראל, אלא קול מצפון חשוב, המנסה, גם אם בדרכים קשות לעיכול, להגן על דמותה המוסרית של המדינה.

בין "עלילת דם" לזעקת אזהרה פטריוטית

ההאשמה המרכזית נגד גולן היא שדבריו מהווים "עלילת דם" ומספקים נשק לארגוני טרור ולארגונים אנטי-ישראליים. זוהי האשמה חמורה, שראוי להתייחס אליה בכובד ראש. ואכן, ארגון טרור פלסטיני מיהר לצטט את דבריו. אך האם עצם הציטוט הופך את גולן לאשם? האם כל ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה, בפרט בעת מלחמה, פסולה מיסודה משום שאויבינו עלולים לנצלה?

ראשית, חשוב להדגיש: יאיר גולן, בהבהרותיו החוזרות ונשנות, כיוון את חיצי הביקורת שלו באופן מפורש כלפי מדיניות הממשלה הנוכחית ושרים ספציפיים בה, ולא כלפי חיילי צה"ל או מדינת ישראל כגוף אחד. הוא הבחין היטב בין הדרג המדיני לדרג המבצע. מי שמנסה לטשטש הבחנה זו עושה זאת במכוון, כדי להציג את גולן כמי שתוקף את צה"ל, דבר שהוא רחוק מהאמת. גולן, כמפקד ולוחם עתיר ניסיון, מכיר היטב את המורכבות והקשיים העצומים בפניהם ניצבים חיילי צה"ל, ולא אותם ביקש לגנות.

שנית, השימוש במילה "תחביב" היה ללא ספק בוטה, מקומם, ואולי אף שגוי סגנונית. אך האם הוא נועד לתאר מציאות עובדתית, כאילו מדינת ישראל או צה"ל אכן עוסקים בהרג תינוקות לשם הנאה? ברור שלא. יש לפרש את הביטוי כהיפרבולה, כמטפורה קשה שנועדה לזעזע, לעורר, להקיץ מתרדמת מסוימת. גולן עצמו הבהיר כי כוונתו הייתה להתריע מפני מה שהוא תופס כחגיגה של שרים מסוימים סביב "מוות והרעבה של ילדים". האם אין בדבריהם של אותם שרים, בהצעותיהם ובאווירה הציבורית שהם יוצרים, כדי לעורר דאגה עמוקה אצל כל מי שחרד לדמותה המוסרית של ישראל? גולן, כנראה, חש שרק ביטוי קיצוני יצליח לחדור את חומת האדישות או ההכחשה.

במקום לשאול אם דברי גולן מספקים תחמושת לאויב, מוטב לשאול: האם המדיניות וההתבטאויות של אותם שרים שאותם גולן מבקר – הן אלו שאינן מספקות תחמושת לאויב? האם התעלמות מביקורת פנימית, גם אם היא צורבת, היא הדרך הנכונה לחזק את ישראל? ההיסטוריה מלמדת שדווקא חברות שידעו לבקר את עצמן ולתקן את דרכיהן, הן אלו ששרדו ושגשגו.

מבודד פוליטית או קול של יושרה?

אין ספק, יאיר גולן מצא עצמו מבודד פוליטית. גינויים נשמעו מכל עבר – מראש הממשלה והנשיא, דרך הרמטכ"ל ועד לבכירי האופוזיציה. אך האם קונצנזוס פוליטי הוא תמיד ערובה לצדק או לאמת? לעיתים, דווקא הקול הבודד, הנשמע צורם ובלתי מתפשר, הוא זה שמבטא אמת עמוקה שהרוב מעדיף להתעלם ממנה. הבידוד של גולן עשוי להעיד יותר על הבעייתיות של המערכת הפוליטית כולה, ועל נטייתה להתיישר לפי צו האופנה או הפחד, מאשר על גולן עצמו.

העובדה שגם בכירי אופוזיציה מיהרו לגנות את גולן, חלקם אף באופן אישי ובוטה, מעלה תהיות לגבי עומק השיח הפוליטי בישראל. האם קל יותר להצטרף למקהלת המגנים מאשר לעצור לרגע, להקשיב לזעקה, ולנסות להבין את שורשיה? ייתכן שחלק מהמגנים חוששים להצטייר כמי שאינם "פטריוטים" מספיק, או שהם מזהים הזדמנות פוליטית לנגח יריב פוטנציאלי. כך או כך, התגובה האוטומטית והגורפת חושפת בעיקר חולשה וחוסר נכונות להתמודד עם ביקורת לא נוחה.

מסע רדיפה במקום דיון ענייני

הסערה סביב דברי גולן לא הסתפקה בגינויים. עד מהרה הוגשו נגדו תלונות במשטרה, נשמעו קריאות לשלול את דרגותיו, ואף הונחה על שולחן הכנסת הצעת ח আইন למנוע את התמודדותו בבחירות בעתיד. זוהי כבר לא ביקורת לגיטימית, אלא מסע רדיפה מסוכן שמטרתו אחת: השתקה. הדרישה להעניש את גולן, להדיח אותו, למנוע ממנו להשמיע את קולו, היא מדרון חלקלק שעלול להוביל לפגיעה חמורה בחופש הביטוי ובאשיות הדמוקרטיה הישראלית.

במקום להתמודד עם השאלות הקשות שמעלה גולן – האם מדיניות הממשלה הנוכחית אכן משרתת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל? האם אין סכנה של הידרדרות מוסרית כתוצאה מהתבטאויות וממעשים של גורמים קיצוניים בקואליציה? – בוחרים רבים לתקוף את השליח. זהו ניסיון בריחה מהתמודדות עם המציאות, ניסיון להשתיק קול ביקורתי שמאיים על הנרטיב השלט.

הבהרותיו של גולן והעמידה על העקרונות

נטען כי הבהרותיו של גולן לא היו מספקות, וכי הוא לא חזר בו מהשימוש במילה "תחביב". אולם, גולן כן הבהיר, ובאופן חד משמעי, כי ביקורתו מופנית כלפי שרים ספציפיים בממשלה, ולא כלפי צה"ל. זוהי הבהרה מהותית. באשר למילה "תחביב", ייתכן שסירובו לחזור בו ממנה נובע לא מעקשנות גרידא, אלא מתחושה עמוקה שהמצב חמור עד כדי כך שנדרש ביטוי קיצוני כדי לעורר את דעת הקהל. כאשר הוא טוען ש"כששרים בממשלה הזו חוגגים מוות והרעבה של ילדים, חייבים לומר את זה", הוא אינו ממציא דברים יש מאין. הוא מתייחס, ככל הנראה, להתבטאויות פומביות, לאווירה ציבורית, ולמדיניות שנתפסת בעיניו, ובעיני רבים אחרים, ככזו המשדרת אדישות ואף שמחה לאיד נוכח סבלם של אחרים. זוהי עמדה ערכית, גם אם היא מנוסחת באופן פרובוקטיבי.

סדקים באופוזיציה או קריאה לבירור ערכי?

הסערה אכן חשפה מתחים וסדקים במחנה המרכז-שמאל. ההסתייגות של ח"כ אפרת רייטן מדברי גולן, והגינויים מצד גנץ, לפיד וליברמן, מעידים על כך. אולם, האם כל מחלוקת היא בהכרח דבר שלילי? לעיתים, דווקא עימותים פנימיים ובירורים ערכיים הם אלו שמאפשרים למחנה פוליטי להתחדד, לגבש את עמדותיו ולהתחזק. ייתכן שדבריו של גולן, קשים ככל שיהיו, מאלצים את מחנה המרכז-שמאל לערוך חשבון נפש נוקב לגבי גבולות הביקורת, הנכונות לעמוד על עקרונות מוסריים גם במחיר פוליטי, והצורך להציב אלטרנטיבה ברורה למדיניות הממשלה הנוכחית.

סיכום: קול מצפון, לא אויב העם

יאיר גולן אינו אויב העם. הוא פטריוט ישראלי, לוחם ומפקד שתרם שנים רבות לביטחון המדינה. זעקתו, גם אם בוטה וצורמת, נובעת מדאגה עמוקה לדמותה המוסרית של ישראל ולעתידה. ההתקפות הפרועות נגדו, הניסיונות להשתיקו ולהופכו למנודה, מעידות יותר על חולשתם של תוקפיו ועל חוסר רצונם להתמודד עם האמיתות הלא נעימות שהוא מציב בפניהם.

במקום לצלב את השליח, על החברה הישראלית, ובמיוחד על מנהיגיה, להתייחס בכובד ראש לשאלות המהותיות שגולן מעלה. האם אנו כחברה מוכנים להשלים עם רטוריקה של שנאה ודה-הומניזציה מצד נבחרי ציבור? האם אנו מוכנים להתעלם מההשלכות המוסריות והבינלאומיות של מדיניות מסוימת? דבריו של יאיר גולן אינם "עלילת דם", אלא קריאת השכמה נוקבת, קריאה לחשבון נפש לאומי. החובה שלנו היא להקשיב, לדון, לבקר – ולא להשתיק. עתידה של ישראל כחברה דמוקרטית ומוסרית תלוי בכך.