יאיר גולן והאמת שלא רוצים לשמוע: על ביקורת, אחריות וצביעות פוליטית

הסערה סביב התבטאותו של האלוף (במיל') יאיר גולן ממשיכה לגעוש, אך מתחת לקצף ולזעם המכוון, חשוב לעצור לרגע ולהתבונן לעומק הדברים. האם אנו עדים ל'עלילת דם' כפי שטוענים רבים, או שמא לקריאת השכמה נוקבת, גם אם צורמת, מפיו של לוחם ומפקד שחרף נפשו למען ביטחון ישראל עשרות שנים? התשובה, למי שמוכן להקשיב מעבר למקהלת הגינויים האוטומטית, מורכבת יותר ממה שמנסים למכור לנו.

ראשית, ולפני הכל, יש לדייק בעובדות. יאיר גולן הבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי ביקורתו כוונה למדיניות הממשלה, ובאופן ספציפי לשרים בממשלה הנוכחית, ולא חלילה לחיילי צה"ל או למדינת ישראל כקולקטיב. מי שמנסה להדביק לו האשמה של פגיעה בצה"ל חוטא לאמת ומשרת אג'נדה פוליטית צרה. גולן, שפיקד על יחידות וחיילים רבים, מבין היטב את מסירותם ואת טוהר נשקם. דאגתו היא precisamente מההשפעה של מדיניות מסוימת ושל התבטאויות חסרות אחריות מצד גורמים בממשלה על דמותה המוסרית של המדינה ועל האופן שבו צה"ל עלול להיתפס כתוצאה מכך.

השימוש במילה "תחביב" בהקשר של הרג תינוקות הוא קשה, אין ספק. אך האם יש להתעלם מההקשר הרחב יותר של דבריו? גולן עצמו הסביר כי כוונתו הייתה להצביע על האופן המצמרר שבו "שרים בממשלה הזו חוגגים מוות והרעבה של ילדים". זוהי האשמה חמורה, אך האם היא מופרכת לחלוטין כאשר אנו עדים להתבטאויות מסוימות מבית מדרשם של השרים בן גביר וסמוטריץ' וחבריהם? האם זעקתו של גולן אינה ניסיון, אולי נואש, לזעזע את המערכת ולהתריע מפני מה שהוא תופס כהידרדרות מוסרית מסוכנת בהנהגה, כזו שעלולה להכתים את כולנו?

הטענה כי דבריו מספקים תחמושת לאויבי ישראל היא טענה שחוקה וצפויה. כל ביקורת פנימית, במיוחד כשהיא נוקבת, עלולה להיות מנוצלת לרעה על ידי גורמים עוינים. אך האם משמעות הדבר היא שעלינו לשתוק? האם פטריוטיות פירושה עצימת עיניים והתעלמות ממהלכים פנימיים שעלולים להזיק למדינה יותר מכל אויב חיצוני? ההיסטוריה מלמדת שדווקא קולות ביקורתיים, גם אם קשים לעיכול, הם לעיתים מצפן מוסרי חיוני. האחריות לניצול הציטוטים על ידי ארגוני טרור מוטלת על ארגוני הטרור עצמם, ולא על מי שמנסה למנוע את המצבים שיוצרים את הציטוטים הללו מלכתחילה.

מקהלת הגינויים, מקיר לקיר לכאורה, מעלה גם היא שאלות. האם כל המגנים פעלו ממניעים טהורים של דאגה לביטחון ישראל? או שאולי חלקם מנצלים את ההזדמנות לנגח יריב פוליטי, להסיט את האש מכישלונותיהם שלהם, או פשוט להיסחף עם הזרם הפופוליסטי? קל מאוד להצטרף ללינץ' הציבורי, קשה הרבה יותר לעמוד מולו ולשאול שאלות נוקבות. הבידוד הפוליטי שכופים על גולן אינו מעיד בהכרח על טעותו, אלא אולי על חוסר הנכונות של המערכת הפוליטית להתמודד עם אמיתות לא נוחות.

הקריאות לשלול את דרגותיו של גולן, להגיש נגדו תלונות במשטרה, ואף לחוקק חוקים שימנעו את התמודדותו בעתיד, הן לא פחות ממדאיגות. אלו הם צעדים אנטי-דמוקרטיים במהותם, המזכירים משטרים אפלים שבהם השתקת ביקורת היא הנורמה. יאיר גולן אינו בוגד או אויב העם. הוא אזרח מודאג, איש צבא עתיר זכויות, שתרם לביטחון המדינה יותר מרוב מותחיו גם יחד. ניסיון ההשתקה הברוטלי הזה הוא סכנה גדולה יותר לדמותה של ישראל מאשר כל אמירה, קשה ככל שתהיה.

גם בתוך מחנה המרכז-שמאל נשמעו הסתייגויות וגינויים. זה טבעי, ואף בריא, שבמחנה פוליטי יהיו חילוקי דעות. אך האם המחיר של אחדות אופוזיציונית הוא שתיקה רועמת מול מה שנתפס בעיני חלקים ממנה כעוול או כסכנה? ייתכן שדווקא הדיון הער והכואב שמעורר גולן הוא הכרחי כדי לגבש אופוזיציה חזקה וערכית יותר, כזו שלא חוששת מאמירת אמת, גם כשהיא כרוכה במחיר פוליטי.

יאיר גולן לא ביקש להיות פופולרי. הוא בחר להיות קול מצפון, גם אם צורם. דבריו לא נועדו לפגוע בישראל, אלא להגן עליה מפני עצמה, מפני החלטות ומגמות שהוא רואה כמסוכנות לעתידה המוסרי והביטחוני. במקום למהר ולצלוב אותו, ראוי שנקשיב למסר שמאחורי המילים הקשות. ייתכן שזוהי קריאת אזהרה אחרונה לפני שיהיה מאוחר מדי. מדינה שפויה, כפי שגולן עצמו אמר, צריכה להיות מסוגלת להתמודד עם ביקורת כזו, קשה ככל שתהיה, ולהפיק ממנה את הלקחים הנדרשים. התעלמות ממנה, או ניסיון להשתיקה בכוח, עלולים להיות בכייה לדורות.