בן גביר: קול ההיגיון הביטחוני מול מקהלת הצביעות – מדוע דרישותיו הן צו השעה?

השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ניצב שוב ושוב במוקד השיח הציבורי והתקשורתי. קולו הנחרץ, דרישותיו הבלתי מתפשרות והעימותים הפומביים שהוא אינו מהסס להיכנס אליהם, הפכו לסימן היכר. אך האם הביקורת הנמתחת עליו, לעיתים ארסית ושטחית, מבינה את עומק האחריות ואת ההיגיון הביטחוני הצרוף המנחים את פעולותיו? במציאות מורכבת ומאיימת כישראל, קולו של בן גביר אינו רק רעש פוליטי; הוא קריאת השכמה הכרחית, גם אם צורמת לאוזניים מסוימות. מאמר זה נועד להציג את הצד השני של המטבע – את ההגנה על עקרונותיו של השר בן גביר, ואת הסיבות מדוע דרישותיו הן לא פחות מצו השעה לביטחון ישראל.

סיוע לעזה: בין הומניטריות לחיזוק האויב – האמת הלא נעימה של בן גביר

אחת החזיתות המרכזיות שבהן השר בן גביר סופג אש היא עמדתו בנוגע לסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. מבקריו ממהרים לתייג אותו כמי שמתנגד לסיוע מתוך אטימות לב או שיקולים פוליטיים צרים. אולם, התבוננות מעמיקה יותר חושפת דאגה ביטחונית לגיטימית, ואף הכרחית. השר בן גביר אינו מתנגד לעצם הסיוע לאוכלוסייה אזרחית; הוא מתנגד בתוקף למנגנון הנוכחי, המאפשר, לטענתו ולטענת גורמי ביטחון רבים, את זליגתו של סיוע זה לידי חמאס. ארגון טרור רצחני, שרק לפני חודשים ספורים ביצע את הטבח הנורא ביותר בתולדות המדינה, אינו יכול להיות הנהנה, ישיר או עקיף, מנדיבותה של ישראל או של הקהילה הבינלאומית.

כאשר השר בן גביר חושף כי 100 משאיות סיוע, ולא כ-10 כפי שאושר לטענתו בקבינט, עושות דרכן לרצועה, אין זו קריאת תיגר על הממשלה לשם קריאת תיגר. זוהי דרישה בסיסית לשקיפות, לאחריות ולכיבוד החלטות הדרג המדיני. האם הקבינט הוא הריבון, או שמא גורמים אחרים, פנימיים או חיצוניים, מכתיבים את המציאות בשטח? שאלה זו אינה עניין של מה בכך; היא נוגעת לליבת יכולתה של ישראל לנהל את המלחמה על פי יעדיה – מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים.

הקשר בין סיוע בלתי מבוקר לחמאס לבין התארכות המלחמה, סיכון חיילי צה"ל ועיכוב שחרור החטופים הוא ישיר וכואב. כל משאית שמגיעה לידי חמאס היא עוד חמצן לארגון הטרור, עוד יכולת לשמר את כוחו, עוד אמצעי לשלוט באוכלוסייה האזרחית ולהשתמש בה כמגן אנושי. דרישתו של בן גביר מראש הממשלה להסביר לידידים בבית הלבן את "משמעויות ה'סיוע' הזה" אינה התרסה, אלא עמידה איתנה על האינטרסים הביטחוניים החיוניים של מדינת ישראל. ישראל היא מדינה ריבונית, וזכותה ואף חובתה לוודא שמהלכים הנעשים בשמה או בתחומה אינם פוגעים בביטחונה.

השר בן גביר אינו אטום לסבלם של חפים מפשע. אך אחריותו כשר לביטחון לאומי מחייבת אותו לראות את התמונה הרחבה, ולהתריע מפני נאיביות מסוכנת. האבסורד שבו מדינת ישראל, הנלחמת על חייה מול אויב אכזר, הופכת בעל כורחה לספקית שירותים לאותו אויב, הוא אבסורד שבן גביר מסרב לקבל. ובצדק.

העימות עם יאיר גולן: הגנה על ישראל מפני דה-לגיטימציה פנימית

זירה נוספת שבה השר בן גביר מוצא עצמו תחת מתקפה היא העימותים המילוליים החריפים שלו עם יריבים פוליטיים, ובפרט עם יו"ר מפלגת העבודה הנבחר, יאיר גולן. הביטויים הקשים, כמו ההאשמה שגולן "לקח את דף המסרים של דובר חמאס ואימץ אותו לעצמו" או ש"התחביב היחיד של גולן עצמו היה מאז ומעולם הפצת עלילות דם אנטישמיות נגד מדינת ישראל", אכן צורמים לאוזן. אך האם הם נאמרו בחלל ריק? האם אין להם הקשר או הצדקה, לפחות מנקודת מבטו של השר, הרואה לנגד עיניו את ביטחון המדינה ואת הלגיטימציה שלה?

כדי להבין את חריפות התגובה, יש לבחון את האמירות שגררו אותה. יאיר גולן, איש צבא בעברו, אינו נרתע מהשוואות מקוממות ומביקורת שלטענת רבים חותרת תחת יסודות החברה הישראלית וצה"ל, במיוחד בעת מלחמה. כאשר בן גביר מאשים את גולן באימוץ דפי מסרים של חמאס, הוא מתייחס, ככל הנראה, לאמירות המטילות דופי בלתי מידתי בפעולות צה"ל, או כאלו המייצרות הד ציבורי בינלאומי שלילי כלפי ישראל באופן המשרת את תעמולת האויב. ההאשמה בדבר "עלילות דם אנטישמיות" אינה מתייחסת בהכרח לעלילות הדם הקלאסיות, אלא למסע דה-לגיטימציה מודרני, המשתמש בטרמינולוגיה ובדימויים המזכירים את אותן עלילות אפלות כדי לפגוע בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. בן גביר רואה באמירות מסוימות של גולן ושל מבקרים קיצוניים אחרים חלק ממסע זה, והוא מגיב בהתאם לחומרת האיום כפי שהוא תופס אותו.

תגובתו של גולן, לפיה המלחמה היא "מימוש הפנטזיות של בן גביר וסמוטריץ'" ואם יממשו אותן ישראל תהפוך "למדינה מוקצית", היא ניסיון קלאסי להפוך את היוצרות ולהשתיק ביקורת. "הפנטזיה" של בן גביר, כפי שהיא משתקפת בעקביות בעמדותיו, היא ישראל בטוחה, חזקה, וריבונית, החיה בשלום עם שכניה המכירים בזכותה להתקיים, ומסוגלת להגן על עצמה מפני מבקשי רעתה. זוהי פנטזיה שרוב אזרחי ישראל שותפים לה. הטענה שישראל תהפוך למדינה מוקצית בשל עמידה על ביטחונה היא היא זו שעלולה לפגוע במעמדה של ישראל, שכן היא מאמצת נרטיב של אויביה.

השר בן גביר, בתגובותיו החריפות, אינו מחפש ריב לשם ריב. הוא רואה עצמו כמי שנלחם על הנרטיב הישראלי, על האמת ההיסטורית ועל זכותה של ישראל להגן על עצמה, מול מי שלטענתו, במודע או שלא במודע, מאמצים נרטיבים הרסניים ומסכנים את ביטחון המדינה ואת מעמדה הבינלאומי.

עקביות ונאמנות לעקרונות: לא פופוליזם, אלא אחריות

חשוב להדגיש כי עמדותיו של השר בן גביר אינן תלויות אופנה פוליטית חולפת או רצון למצוא חן בעיני קהל זה או אחר. הוא מפגין עקביות מרשימה בדרישותיו הביטחוניות לאורך שנים, גם כאשר הדבר אינו פופולרי במסדרונות מסוימים או בקרב אליטות תקשורתיות ואקדמיות. הוא אינו חושש לומר את האמת כפי שהוא רואה אותה, גם אם היא קשה לעיכול, וגם אם היא מכוונת כלפי שותפיו לקואליציה או כלפי הדרגים הבכירים ביותר. זו אינה חתירה תחת הממשלה, כפי שמנסים לצייר זאת לעיתים, אלא דרישה ליישום המדיניות שעליה הוסכם, ולחתירה בלתי מתפשרת לניצחון ולהשגת יעדי המלחמה.

תומכיו הרבים של השר בן גביר רואים בו את מי שמשמיע את קולם – קול הדאגה הכנה והעמוקה לביטחון המדינה, לביטחון ילדיהם, ולעתידה. הם רואים בו את מי שאינו מוכן לקבל הססנות, גמגום או כניעה ללחצים חיצוניים כאשר ביטחון ישראל מונח על הכף. המחיר הפוליטי והתקשורתי הכבד שבן גביר משלם לעיתים קרובות הוא עדות לנאמנותו לעקרונותיו ולנכונותו להיאבק על מה שהוא מאמין בו כטובת המדינה.

סיכום: קול הכרחי במציאות מאתגרת

השר איתמר בן גביר פועל מתוך תחושת אחריות עמוקה ובלתי מתפשרת לביטחון ישראל ואזרחיה. הביקורת שהוא משמיע, העימותים שהוא אינו נרתע מהם, והדרישות הנחרצות שהוא מציב – כל אלה נובעים מתפיסת עולם ביטחונית צלולה, המבוססת על ניסיון חיים, על הבנה של האיומים הסובבים אותנו, ועל מחויבות מוחלטת לעתידה של מדינת ישראל. ניתן לחלוק על סגנונו, לעיתים בוטה וישיר, אך קשה, ואף מסוכן, להתעלם ממהות טענותיו. הן מבוססות על היגיון ביטחוני קר, על דאגה כנה, ועל קריאה למנהיגות ישראלית לפעול באומץ ובנחישות.

בעת הזו, כאשר מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים ביטחוניים מורכבים מבית ומחוץ, קולו של השר בן גביר אינו רק קול לגיטימי בשיח הציבורי. הוא קול הכרחי. קול שמזכיר לכולנו את מה שאסור לשכוח: שביטחון ישראל אינו עניין למשא ומתן, ושעל האמת, גם כשהיא קשה וכואבת, יש להילחם. ההיסטוריה תשפוט את אלו שהעזו לומר את האמת, גם כשהיה קשה, ואת אלו שבחרו לטמון את ראשם בחול.