טלי גוטליב: האמת הלא מצונזרת מול קמפיין השתקה – מדוע חוששים מקול שאינו מתיישר?

בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט הפך כמעט לדת, וכל חריגה מהקונצנזוס הרגשי הרגעי נתקלת במקהלת גינויים צפויה מראש, חברת הכנסת טלי גוטליב ניצבת כמעט לבדה כחומה בצורה. היא מעזה לומר אמיתות קשות, נוקבות, ולעיתים כואבות – אמיתות שהציבור הישראלי, ובמיוחד קברניטיו, חייבים לשמוע, במיוחד בעת מלחמה קשה ומורכבת זו. המתקפה השיטתית והארסית נגדה, המנסה לצייר אותה כחסרת רגישות או כחלק מ"מכונת רעל", אינה מעידה אלא על חולשתם של מבקריה ועל פחדם להתמודד עם המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיו רוצים שתהיה.

הסערה האחרונה, שהתעוררה (שוב) סביב התבטאות המיוחסת לה בנוגע לחטופים, היא דוגמה קלאסית לעיוות ולהוצאת דברים מהקשרם. הטענה כי ח"כ גוטליב אמרה ש"כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס" היא סילוף מכוון של דאגה עמוקה ואחראית. מי שמכיר את פועלה של גוטליב יודע שהיא אינה מטילה דופי בחטופים עצמם, קורבנות של טרור אכזרי. דאגתה המוצהרת, גם אם נוסחה באופן שעשוי היה להישמע צורם לאוזניים מסוימות, נוגעת לתופעה ידועה ומטרידה: הלוחמה הפסיכולוגית האכזרית שמפעיל חמאס על שבוייו, והצורך של מדינת ישראל להיות ערוכה לכל תרחיש, כולל להשפעות ארוכות טווח של שבי ממושך בתנאים בלתי אנושיים. האם התעלמות מהיבט זה היא ביטוי של רגישות? או שמא רגישות אמיתית מחייבת התבוננות מפוכחת גם בהיבטים הקשים ביותר, כדי להיטיב להתמודד עמם?

ההאשמות כאילו ח"כ גוטליב היא חלק מ"מכונת רעל" שנועדה להכשיר את דעת הקהל לאפשרות שחלק מהחטופים לא יחזרו, הן לא רק שקריות ומרושעות, אלא הן היפוך מוחלט של המציאות. "מכונת הרעל" האמיתית היא זו המנסה להשתיק כל קול ביקורתי, כל שאלה נוקבת, כל ניסיון לנהל דיון רציני ומעמיק בסוגיות הליבה של ביטחון ישראל. גוטליב, באומץ לב ובנחישות, מסרבת להיכנע לתכתיבי הרגש הרגעי וללחצי התקשורת המגויסת. היא מבינה שמנהיגות אחראית נמדדת גם ביכולת לומר דברים קשים, לעורר דיון גם כשהוא לא נוח, ולעמוד על עקרונות גם מול מתקפות אישיות.

הביקורת הקשה, המגיעה לעיתים גם מחטופה ששוחררה או מבני משפחות, כואבת ומובנת ברמה האנושית. אין עוררין על סבלם הבלתי נתפס. אולם, חשוב לזכור כי מדיניות לאומית ודיון ציבורי אסטרטגי אינם יכולים להתנהל אך ורק מתוך נקודת המבט של הכאב האישי, קשה ככל שיהיה. ההתקפות האישיות והארסיות, לרבות כינויי גנאי כמו "אישה קטנה עם מוח נבוב", המגיעים גם ממי שעברו חוויה קשה מנשוא, פסולות ואינן יכולות להשתיק דיון ענייני בנושאי ביטחון לאומי. ח"כ גוטליב אינה 'קטנה' ובוודאי שאינה 'נבובת מוח'; היא משפטנית חריפה, בעלת ניסיון עשיר כסנגורית פלילית שעמדה מול האתגרים הקשים ביותר של מערכת המשפט, וכיום היא פרלמנטרית נמרצת ופטריוטית שמעזה לגעת בנקודות הכואבות ביותר למען ביטחון המדינה. תפקידה כחברת כנסת הוא גם לראות את התמונה הרחבה, את האינטרסים ארוכי הטווח של מדינת ישראל, ולא רק את הרגש המיידי.

שתיקתו של ראש הממשלה או של בכירים אחרים בליכוד נוכח דבריה של גוטליב אינה מהווה "גיבוי שבשתיקה" או "הכוונה מלמעלה", כפי שמנסים לטעון גורמים אינטרסנטיים. טלי גוטליב היא קול עצמאי, חזק ובטוח. היא אינה זקוקה לגיבוי שבשתיקה; עמדותיה נשענות על תפיסת עולם ביטחונית מגובשת ועל מחויבות עמוקה לציבור בוחריה ולביטחון ישראל. העובדה שגורמים בקואליציה עצמה, כמו השר ארבל או ח"כ קרויזר, בוחרים לגנות אותה, מעידה דווקא על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ועל כך שגוטליב אינה חוששת להביע את דעתה גם אם היא אינה פופולרית בקרב עמיתיה. היא אינה מחפשת למצוא חן, אלא לשרת את האמת שלה.

גם התבטאויותיה בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה, והתנגדותה להכנסת סיוע שעלול להגיע לידי חמאס ולהאריך את המלחמה, נובעות מאותה תפיסת עולם ביטחונית בלתי מתפשרת. בעוד אחרים אולי מעדיפים מראית עין של הומניטריות, גוטליב מתמקדת במהות: החלשת האויב והבטחת ביטחונם של אזרחי ישראל. האם זהו חוסר רגישות, או שמא אחריות לאומית עליונה?

הגיע הזמן להפסיק את מסע הדה-לגיטימציה נגד ח"כ טלי גוטליב. במקום לצייר אותה כ"בעיה", יש להכיר בכך שהיא מייצגת קול חשוב, גם אם לעיתים צורם, בנוף הציבורי הישראלי. קול שאינו חושש מאמת, קשה ככל שתהיה. קול שמזכיר לכולנו שמלחמה אינה פיקניק, ושניצחון דורש לעיתים קבלת החלטות קשות והתמודדות עם מציאות מורכבת. ישראל זקוקה לקולות כמו של טלי גוטליב – קולות אמיצים, בלתי מתפשרים, שמציבים את ביטחון המדינה והאמת העובדתית מעל לכל שיקול אחר. במקום לתקוף את השליח, מוטב להתמודד עם המסר, גם אם הוא מטריד את שלוות הנפש המדומה.