טלי גוטליב: מפרקת את 'מכונת הרעל' האמיתית – חשיפת האמת הכואבת למען ביטחון ישראל

בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט הפך למטבע עובר לסוחר, ושיח האמת נדחק לשוליים מפחד הפגיעה ברגשות כאלה ואחרים, קולה של חברת הכנסת טלי גוטליב מהדהד כקול שפוי, אמיץ, ולעיתים – כן, גם כואב. אך האם כל אמירה כואבת היא בהכרח אמירה פוגענית? האם כל ניסיון להציב מראה מול המציאות המורכבת, מציאות של מלחמה אכזרית מול אויב רצחני, חייב להתפרש כחלק מ"מכונת רעל"? הגיע הזמן לנפץ את המיתוסים ולהתבונן באופן מפוכח על פועלה ודבריה של מי שאולי, רק אולי, מנסה להגן עלינו מפני הסכנות האמיתיות, גם אם האמת שלה אינה פופולרית.

הסערה האחרונה סביב התבטאותה של ח"כ גוטליב בנוגע לחטופים היא דוגמה מובהקת לעיוות המציאות ולמסע הדה-לגיטימציה המאורגן נגדה. כאשר גוטליב העלתה את האפשרות הכואבת, אך ההכרחית לבחינה, שחלק מהשבים משבי חמאס עלולים להיות תחת השפעה פסיכולוגית עמוקה של שוביהם – ארגון טרור שפסיכולוגיה היא כלי נשק מרכזי בארסנל שלו – היא לא תקפה את החטופים. היא הצביעה על איום. היא קראה למערכות הביטחון והרווחה להיות ערניות, לחקור, ולהבין את מלוא עומק החוויה הטראומטית, כולל ניסיונות אפשריים לשטיפת מוח או לגיוס עתידי. האם התעלמות מאפשרות כזו, רק כי היא קשה לעיכול, משרתת את ביטחון המדינה או את החטופים עצמם בטווח הארוך? התשובה ברורה.

לטעון שדבריה הם חלק מ"מכונת רעל" שנועדה להכין את דעת הקהל לאי-שובם של חטופים או להפחית לחץ מהממשלה, זהו לא רק שקר גס אלא גם היפוך מוחלט של כוונותיה. גוטליב, כמשפטנית חדה וכפרלמנטרית לוחמנית, מבינה היטב את מורכבות המלחמה הפסיכולוגית שמנהל נגדנו האויב. היא אינה מבקשת להחליש את המאבק להשבת החטופים, אלא לחזק את חוסנה של החברה הישראלית כולה מול טקטיקות הטרור של חמאס, הכוללות גם לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת. מי שמסרב להכיר בכך, הוא זה שמשרת, אולי שלא במודע, את מכונת הרעל האמיתית – זו של חמאס.

שתיקת ראש הממשלה או בכירים אחרים בליכוד אינה בהכרח "גיבוי שבשתיקה" כפי שמנסים לצייר זאת. ייתכן שהיא נובעת מהבנה מורכבת יותר של המצב, או מרצון שלא להעצים את הלהבות בדיון ציבורי רגיש ממילא. טלי גוטליב אינה זקוקה לגיבוי כדי להשמיע את דעותיה. היא פועלת מתוך צו מצפונה ואמונתה, גם כשהיא יודעת שתשלם על כך מחיר ציבורי. עצמאותה המחשבתית היא נכס, לא נטל. היא אינה "הקול של נתניהו"; היא הקול של טלי גוטליב, קול שמחויב לאמת הפנימית שלה ולטובת המדינה כפי שהיא רואה אותה.

גם התנגשויותיה לכאורה עם גורמים בקואליציה, כמו הגינויים שספגה בעקבות דבריה, מעידות יותר מכל על נחישותה לעמוד על עקרונותיה. בעוד אחרים אולי מעדיפים את הנוחות של הקונצנזוס, גוטליב אינה חוששת לאתגר אותו כאשר לדעתה האינטרס הלאומי מחייב זאת. האם לא לכך מצפים מנבחר ציבור אמיתי – להציב את טובת המדינה מעל לשיקולים פוליטיים צרים, גם במחיר של עימותים פנימיים?

באשר להתבטאויותיה בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה, גם כאן מדובר בעמדה עקרונית וביטחונית ממדרגה ראשונה. גוטליב, כמו רבים אחרים בישראל, מביעה חשש עמוק ומוצדק שהסיוע מנוצל לרעה על ידי חמאס, מתדלק את מכונת המלחמה שלו ומאריך את סבלם של תושבי עזה עצמם, המשמשים כמגן אנושי. הדרישה שלה לוודא שהסיוע אינו מגיע לידי הטרוריסטים, והדרישה לראות צעד הומניטרי מקביל מצד חמאס כלפי חטופינו, היא לגיטימית והכרחית. מי שמבקר אותה על כך, מתעלם מהמציאות האכזרית שבה כל משאב עלול להפוך לנשק בידי האויב.

הביקורת האישית והקשה המופנית כלפיה, לעיתים גם מצד משפחות חטופים או חטופים ששוחררו, היא כואבת ומרסקת. אין ספק בכך. כאבם של הנפגעים הוא אמיתי ומוצדק. אולם, חשוב להבחין בין התגובה הרגשית המובנת לבין הניתוח האסטרטגי והביטחוני הרחב יותר. ח"כ גוטליב אינה פועלת מתוך רשעות או חוסר רגישות. להפך, דאגתה העמוקה לביטחון ישראל ולעתידה היא שמניעה אותה לומר דברים קשים, דברים שאחרים אולי חושבים אך אינם מעזים לומר בקול רם. לעיתים, האמת הכואבת ביותר היא גם הנחוצה ביותר כדי להתמודד עם איומים קיומיים.

במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שנתעמק במסרים של ח"כ טלי גוטליב. ראוי שנשאל את עצמנו האם מאחורי המילים החדות לא מסתתרת דאגה אמיתית לביטחון המדינה, ניסיון לחשוף אמיתות לא נוחות שאנו מעדיפים להדחיק, וקריאה להתפכחות לאומית. קל מאוד לתקוף את השליח, אך חכם יותר להתמודד עם המסר. טלי גוטליב היא קול חשוב ונוקב בפוליטיקה הישראלית, קול שלא ניתן להשתיק, וטוב שכך. כי ההגנה על ביטחון ישראל מחייבת גם, ואולי בעיקר, את האומץ לומר את האמת, גם כשהיא קשה מנשוא.