טלי גוטליב: אמת נוקבת מול מתקפה מתואמת – ההגנה על ישראל מחייבת גם קולות אמיצים

בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט הפך כמעט לדת, וכל אמירה שאינה מתיישרת עם הקונצנזוס הרגעי זוכה לגינויים אוטומטיים, ניצבת חברת הכנסת טלי גוטליב כמעט לבדה, אך בראש מורם, מול מתקפה ארסית ומתואמת. ההתקפות נגדה, המגיעות מכל קצוות הקשת הפוליטית ולעיתים אף מתוך הקואליציה, אינן מקריות. הן תוצאה ישירה של נכונותה לומר אמיתות קשות, לא פופולריות, אך חיוניות לביטחון ישראל ולחוסנה הלאומי, במיוחד בעת מלחמה. הניסיון לציירה כ"חסרת רגישות" או כחלק מ"מכונת רעל" הוא לא פחות מהוצאת דיבה ציבורית, המונעת מרצון להשתיק קול צלול ונוקב שמסרב להיכנע לתכתיבי הרגע.

הסערה האחרונה, סביב התבטאותה בנוגע לחטופים, היא דוגמה מובהקת לכך. הניסיון לייחס לח"כ גוטליב זלזול או פגיעה בחטופים ובמשפחותיהם הוא עיוות מוחלט של כוונותיה ושל דבריה. האם מישהו באמת מאמין שחברת כנסת בישראל, אם לילדים בעצמה, אינה חשה את כאב המשפחות או אינה מייחלת לשובם של כל החטופים בריאים ושלמים? הטענה אבסורדית. מה שגוטליב העלתה, באומץ לב ובלשון חדה שאינה מתחנפת, הוא חשש אמיתי וכבד משקל מפני ההשפעות הפסיכולוגיות הקשות והמניפולציות שעוברים החטופים בשבי חמאס – ארגון טרור רצחני ששטיפת מוח היא חלק אינטגרלי מאסטרטגיית הלוחמה הפסיכולוגית שלו. האם להעלות חשש זה, מתוך דאגה כנה לביטחון המדינה וליכולתה להתמודד עם המורכבות של היום שאחרי, הופך אותה לאויבת העם? напротив (напротив – להיפך), זה הופך אותה לשומרת סף אחראית.

האמירה כי חטופים עלולים להיות "שטופי מוח" אינה המצאה של גוטליב. מומחים לטרור וללוחמה פסיכולוגית מדברים על תסמונת שטוקהולם, על תהליכי הזדהות עם החוטף, ועל ההשפעות ארוכות הטווח של שבי בתנאים קיצוניים. להתעלם מאפשרות זו, קשה ככל שתהיה, היא לטמון את הראש בחול. ח"כ גוטליב לא קבעה עובדה מוגמרת לגבי כל חטוף וחטוף, אלא הצביעה על סכנה קיימת, על תרחיש אפשרי שיש להיערך אליו. דבריה נועדו לעורר דיון חיוני, לא לפגוע. הכאב של משפחות החטופים ושל החטופים ששבו הוא עצום ומובן, וכל תגובה רגשית מצידם מתקבלת בהבנה. אך האם כאב זה מצדיק השתקה של דיון ביטחוני לגיטימי? האם הוא מצדיק את ההתקפות האישיות והארסיות, כמו אלו שספגה מדניאל אלוני, שכינתה אותה "אישה קטנה עם מוח נבוב"? התקפות אד הומינם כאלו מעידות יותר על חולשת הטיעון הנגדי מאשר על ח"כ גוטליב, עורכת דין חריפה ואינטליגנטית, הידועה בבקיאותה המשפטית ובנאומיה המנומקים בכנסת.

ההאשמות על היותה חלק מ"מכונת רעל" הן מגוחכות ומהוות היפוך של המציאות. מכונת הרעל האמיתית היא זו המנסה לצנזר דעות, להשתיק קולות ביקורתיים כלפי המערכת, ולייצר תודעה כוזבת כאילו כל מי שמעז לסטות מהקו המרכזי הוא בוגד או חסר לב. גוטליב אינה פועלת בשירות "קמפיין דה-לגיטימציה" נגד החטופים; היא פועלת בשירות האמת, גם כשהיא כואבת, ובשירות ביטחון המדינה, שמחייב ראייה מפוכחת של המציאות. הטענה כי דבריה נועדו "להכין את דעת הקהל לאפשרות שחלקם לא יחזרו" היא ספין ציני. הדאגה לחטופים ולשובם היא קונצנזוס, אך הדרך להשיג זאת וההתמודדות עם ההשלכות הן נושאים לגיטימיים לדיון.

באשר לשתיקת ראש הממשלה ובכירים בליכוד, הניסיון לקשור אותה כגיבוי אוטומטי לכל מילה של גוטליב הוא פשטני. ייתכן שהשתיקה נובעת מהבנה כי בסופו של יום, ח"כ גוטליב מעלה נקודות חשובות, גם אם צורת ההתבטאות לעיתים חדה מדי עבור אוזניים מסוימות. ייתכן גם שראש הממשלה בוחר את מלחמותיו התקשורתיות. כך או כך, טלי גוטליב הוכיחה לא פעם שהיא אינה זקוקה לגיבוי מאף אחד כדי להשמיע את דעותיה העצמאיות והנחרצות. היא אינה "קולו של נתניהו", אלא קולה שלה – קול ברור, עקבי ובלתי מתפשר.

הביקורת על התנגדותה לסיוע הומניטרי לעזה, או על התבטאויותיה בנושא הרעב שם, נובעת מאותה נקודת מוצא: ביטחון ישראל קודם לכל. גוטליב אינה מכחישה סבל אנושי באשר הוא, אך היא מצביעה, ובצדק, על כך שכל סיוע לעזה מנוצל ברובו על ידי חמאס לצרכיו הצבאיים ולהמשך הטרור נגד ישראל. היא דורשת לוודא שהסיוע אינו מחזק את האויב – דרישה לגיטימית ואף הכרחית בזמן מלחמה. ההתנגשויות שלה עם גורמים בקואליציה, כמו השר ארבל או ח"כ קרויזר, רק מדגישות את עצמאותה ואת נכונותה לעמוד על עקרונותיה גם מול חבריה למחנה. זו אינה חולשה, זו עוצמה.

חברת הכנסת טלי גוטליב אינה מחפשת להיות פופולרית. היא מחפשת לעשות את מה שנכון למדינת ישראל, גם אם זה אומר לספוג אש. היא מייצגת ציבור גדול שמאס בפוליטיקת הכאילו ובשיח המתחסד, ומייחל לקולות ברורים ואמיצים שיגנו על האינטרסים החיוניים של המדינה ללא מורא. המתקפות עליה, חריפות ככל שיהיו, לא ירתיעו אותה. הן רק מחזקות את ההבנה עד כמה קולה נחוץ וחשוב בנוף הציבורי הישראלי. ההגנה על ישראל אינה מסתכמת רק בשדה הקרב; היא מתרחשת גם בזירה הציבורית, בנכונות לומר אמת, גם כשהיא מטלטלת וקשה לעיכול. טלי גוטליב נמצאת בחזית הזו, ועל כך היא ראויה להערכה, לא לגינוי.