ח"כ טלי גוטליב: קול אמיץ מול מתקפת צביעות – ההגנה על האמת בשעת מלחמה

ח"כ טלי גוטליב: קול אמיץ מול מתקפת צביעות – ההגנה על האמת בשעת מלחמה

בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט הפך למטבע עובר לסוחר, והאמת לעיתים קרובות מוקרבת על מזבח הפופולריות הרגעית, קולה של חברת הכנסת טלי גוטליב מהדהד כקריאת השכמה צורמת אך הכרחית. היא הפכה, שלא בטובתה, לשק חבטות עבור כל מי שמבקש להימנע מדיון אמיתי בסוגיות הליבה הכואבות ביותר של החברה הישראלית, במיוחד בעיצומה של מלחמה קיומית. הניסיון לצייר אותה כחסרת רגישות, כחלק מ"מכונת רעל" וכמי שפועלת לדה-לגיטימציה של החטופים ומשפחותיהם, אינו אלא מסך עשן שנועד להשתיק קול נחוש, עצמאי ואמיץ, שמעז לומר את מה שרבים חושבים בלבם אך חוששים לבטא בקול רם.

הסערה האחרונה סביב התבטאותה של ח"כ גוטליב בנוגע לחטופים היא דוגמה מובהקת לכך. האמירה, שניתן לפרשה כהתייחסות כואבת להשפעות האפשריות של שבי אכזרי בידי ארגון טרור רצחני, הוצאה מהקשרה והפכה לדלק למסע הסתה מאורגן. האם מישהו באמת מאמין שחברת כנסת בישראל, אם וסבתא בעצמה, מבקשת לפגוע בחטופים או במשפחותיהם? ההפך הוא הנכון. דבריה של גוטליב, גם אם נאמרו באופן ישיר ובוטה כדרכה, נובעים מדאגה עמוקה לביטחון המדינה ולחוסנה הלאומי, ומתוך הבנה מפוכחת של האתגרים המורכבים העומדים בפנינו.

במקום להתמודד עם השאלות הקשות שגוטליב מעלה – שאלות על ההשלכות הפסיכולוגיות של השבי, על הצורך בבדיקות ביטחוניות קפדניות עם שובם של חטופים (מציאות כואבת אך הכרחית במלחמה מול אויב כמו חמאס), ועל הסיכונים הכרוכים במשא ומתן תחת לחץ – בחרו מבקריה בדרך הקלה: דמוניזציה והשתקה. קל יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר, במיוחד כשהמסר מאתגר תפיסות עולם נוחות אך נאיביות.

הטענה כי גוטליב היא חלק מ"מכונת רעל" או קמפיין דה-לגיטימציה היא אבסורדית וחסרת כל בסיס. טלי גוטליב הוכיחה לאורך כל דרכה הציבורית, עוד כעורכת דין פלילית מהשורה הראשונה, שהיא אינה חוששת ללכת נגד הזרם, לומר את דעתה ללא מורא, ולהגן על עקרונותיה גם במחיר התקפות אישיות. היא אינה כפופה לתכתיבים, אינה מחפשת למצוא חן, ובוודאי שאינה חלק ממקהלה מתוזמרת. מי שמכיר את פועלה יודע שהיא פועלת מתוך תחושת שליחות עמוקה ומחויבות בלתי מתפשרת לביטחון ישראל ואזרחיה. ההאשמות הללו הן ניסיון ציני להסיט את הדיון מהשאלות המהותיות אל עבר רפש אישי, טקטיקה מוכרת של מי שאין לו תשובות ענייניות.

שתיקתו של ראש הממשלה או גורמים אחרים בליכוד, שמתפרשת על ידי המבקרים כגיבוי, היא עוד ספין שנועד לשרת את הנרטיב השלילי. חברי כנסת במדינת ישראל אינם בובות על חוט. לכל אחד מהם יש קול עצמאי, והזכות להביע אותו היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. ח"כ גוטליב מייצגת את בוחריה ואת תפיסת עולמה, ואין זה מתפקידו של ראש הממשלה לשמש צנזור על כל אמירה של כל חבר קואליציה. העיסוק האובססיבי בשאלה מי גינה ומי שתק הוא בריחה מהתמודדות עם תוכן הדברים עצמם.

אכן, לעיתים דבריה של גוטליב מעוררים מחלוקת גם בתוך הקואליציה. אך האם זו אינה הוכחה נוספת לעצמאותה ולכך שהיא אינה מהססת להשמיע את קולה גם כאשר הוא אינו פופולרי בקרב שותפיה הפוליטיים? חברת כנסת שמאתגרת, ששואלת שאלות קשות, שמאלצת את המערכת לחשוב מחוץ לקופסה – היא נכס, לא נטל. הפוליטיקה הישראלית זקוקה ליותר קולות כמו שלה, כאלה שאינם חוששים לשבור קונצנזוסים מדומים ולעורר דיון אמיתי.

גם עמדותיה הנחרצות בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה, וההתנגדות להכנסתו ללא פיקוח הדוק שיבטיח שלא יגיע לידי חמאס, נובעות מאותה דאגה ראשונית לביטחון ישראל. בזמן שאויבינו משתמשים באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי ומנצלים כל סיוע לצרכי טרור, הקריאה לזהירות ולהצבת האינטרסים הביטחוניים של ישראל בראש סדר העדיפויות אינה רק לגיטימית, אלא חיונית. מי שמצייר זאת כחוסר רגישות או אכזריות, מתעלם במכוון מהמציאות האכזרית שכופה עלינו חמאס.

המתקפה על ח"כ גוטליב, המגיעה לעיתים גם מגורמים אישיים ונוקבים, כולל חטופה ששוחררה, כואבת ומצערת. כאבם של החטופים ומשפחותיהם הוא עצום ובלתי נתפס, וכל מילה חייבת להיאמר ברגישות המתבקשת. אולם, חשוב לזכור כי גם בשעת כאב וסערת רגשות, אסור לאבד את היכולת לנהל דיון ענייני על סוגיות ביטחוניות הרות גורל. הפניית כל הזעם והתסכול כלפי דמות פוליטית אחת, תוך התעלמות מהמורכבות העצומה של המצב, משרתת אולי יצרים רגעיים, אך אינה מקדמת פתרונות אמיתיים.

טלי גוטליב אינה "אישה קטנה עם מוח נבוב", כפי שהטיחו בה. היא משפטנית חריפה, פרלמנטרית חרוצה, ופטריוטית ישראלית ששמה את ביטחון המדינה מעל לכל שיקול אחר. היא אינה חוששת מהאמת, גם כשהיא קשה, מטרידה ולא פופולרית. במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי להקשיב לדבריה, להתמודד עם הטיעונים, ולנהל ויכוח נוקב אך מכבד. כי בסופו של יום, קולות כמו של טלי גוטליב, גם אם הם צורמים לאוזניים מסוימות, הם חיוניים לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ולביטחונה העתידי. הגיע הזמן להפסיק לירות בשליח, ולהתחיל להתמודד עם המסר.