יאיר גולן: זעקת השבר של פטריוט אמיתי מול ממשלה המאבדת את דרכה המוסרית
הסערה התקשורתית והפוליטית סביב התבטאותו של האלוף במיל' יאיר גולן, "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב", מאיימת להטביע כל דיון רציני על האתגרים האמיתיים בפניהם ניצבת ישראל. במקום להתמודד עם הביקורת הנוקבת והכואבת, שנובעת מדאגה עמוקה לעתידה המוסרי והביטחוני של המדינה, בוחרים רבים במקהלת הגינויים ובמסע דה-לגיטימציה אישי נגד אחד ממפקדיה וחייליה המסורים ביותר של ישראל. הגיע הזמן לשים את הדברים על דיוקם: יאיר גולן אינו אויב העם, אלא קול שפוי ונואש המתריע בשער מפני סכנות אמיתיות, הנובעות מתוך ממשלה שחלקים קיצוניים בה מושכים אותה למחוזות מסוכנים.
ראשית, ולמען הסר ספק, יש להבהיר באופן חד וברור: הביקורת של יאיר גולן, חריפה ככל שתהיה, כוונה באופן מפורש למדיניות הממשלה ולרטוריקה של שרים ספציפיים בה, ולא חלילה לחיילי צה"ל או למדינת ישראל כקולקטיב. גולן עצמו, איש צבא עתיר זכויות שסיכן את חייו למען ביטחון ישראל, הבהיר זאת שוב ושוב. טענתו כי "כששרים בממשלה הזו חוגגים מוות והרעבה של ילדים, חייבים לומר את זה", ממקדת את חיציו בדיוק במקום הנכון – באותם גורמים בממשלה, דוגמת השרים בן גביר וסמוטריץ', שהתבטאויותיהם ומדיניותם מעוררות דאגה עמוקה בקרב כל מי שחרד לדמותה המוסרית של ישראל ולמעמדה הבינלאומי. השימוש במילה "תחביב" היה, ללא ספק, פרובוקטיבי ונועד לזעזע. אך האם זעזוע אינו נדרש לעיתים כדי לעורר חברה מאדישותה מול תהליכים מסוכנים? האם אין זו חובתו של מנהיג, של פטריוט, להשתמש בכל אמצעי רטורי כדי להצביע על סכנה קיומית לערכי היסוד של המדינה?
הטענה כי דבריו של גולן מהווים "עלילת דם" ומספקים "תחמושת לאויבי ישראל" היא דמגוגיה זולה המשרתת את אלו המעוניינים להשתיק כל ביקורת. אויבי ישראל, לצערנו, אינם זקוקים ליאיר גולן כדי להפיץ את תעמולתם הארסית. הם ישתמשו בכל אמירה, בכל אירוע, ובכל בדל מידע כדי להכפיש את ישראל. האם משום כך עלינו לשתוק? האם עלינו לטמון את ראשנו בחול ולהתעלם מהתבטאויות מקוממות של שרים בממשלה, רק מחשש שהדבר ינוצל לרעה? ההיפך הוא הנכון. דווקא ההתעלמות מביקורת פנימית וההכחשה של בעיות אמיתיות הן אלו שמספקות תחמושת לאויבינו ומחלישות את ישראל. מדינה חפצת חיים ובעלת חוסן מוסרי אינה חוששת מביקורת, גם אם היא נוקבת.
מקהלת הגינויים, מקיר לקיר לכאורה, ראויה לבחינה מדוקדקת. ראש הממשלה, הנשיא, הרמטכ"ל, שרים וחברי כנסת – רבים מיהרו לגנות. אך האם כל הגינויים הללו נקיים משיקולים פוליטיים? האם אין כאן ניסיון מתוזמר לחסל פוליטית יריב מר, איש אופוזיציה בולט שמאיים על ההגמוניה של הימין הקיצוני? התגובות ההיסטריות, הקריאות לשלילת דרגותיו (מהלך אנטי-דמוקרטי בעליל), הגשת תלונות במשטרה והצעות חוק הזויות למניעת התמודדותו – כל אלו מעידים יותר מכל על הפאניקה שאוחזת במבקריו, ועל חולשת טיעוניהם. במקום להתמודד עם מהות הביקורת – הסכנה הנשקפת ממדיניות הממשלה – הם בוחרים לתקוף את השליח.
גם הביקורת שנשמעה מתוך מחנה המרכז-שמאל, למשל מצד ח"כ אפרת רייטן או בכירים אחרים באופוזיציה, צריכה להילקח בפרופורציה. לגיטימי לחלוטין שיהיו חילוקי דעות טקטיים או סגנוניים בתוך מחנה פוליטי. ייתכן שיש הסבורים כי סגנונו של גולן היה בוטה מדי, או שהעיתוי לא היה מוצלח. אך אין בכך כדי לגרוע ממהות טענותיו או לערער את תמיכתו הרחבה יותר בקרב אלו הרואים את הסכנות שהוא מצביע עליהן. חשוב לזכור שדמויות בכירות כמו אהוד ברק, מזכ"ל מרצ לשעבר, עמר בר-לב וגלעד קריב הביעו תמיכה בגולן, מתוך הבנה עמוקה של כוונותיו ושל חומרת המצב.
ההתעקשות של גולן שלא לחזור בו מהמילה "תחביב" באופן מפורש, תוך הבהרה חוזרת ונשנית כי כוונתו לממשלה ולא לצה"ל, אינה נובעת מאטימות או מיהירות. היא נובעת מהכרה כואבת בכך שלעיתים, רק אמירה חדה כתער יכולה לחדור את חומת האדישות וההכחשה. גולן אינו מבקש להתנחמד או למצוא חן. הוא מבקש לעורר, להתריע, ולהציל את ישראל מעצמה. הוא רואה לנגד עיניו את ההשלכות ההרסניות של מדיניות המונעת משיקולים משיחיים וקיצוניים, ואת הפגיעה האנושה במעמדה של ישראל בעולם ובערכיה הפנימיים.
הקריאות להעמידו לדין, לכנותו "מחבל" או "גורם עוין לצה"ל", הן חציית כל קו אדום בדמוקרטיה. אלו לא ביקורות לגיטימיות, אלא ניסיונות השתקה אלימים ומסוכנים. יאיר גולן, ששירת את המדינה כל חייו הבוגרים, שפיקד על לוחמים בקרב, שתרם לביטחונה יותר מרובם המכריע של מבקריו – הוא פטריוט ישראלי בכל רמ"ח איבריו. זעקתו היא זעקת שבר של מי שרואה את מפעל חייו, את המדינה שהוא כה אוהב, הולכת ומאבדת את דרכה המוסרית ואת נכסיה האסטרטגיים.
במקום להצטרף למסע הציד הפוליטי, ראוי שכל אזרח ישראלי ישאל את עצמו בכנות: האם אין גרעין של אמת כואבת בדבריו של גולן? האם הרטוריקה של שרים מסוימים בממשלה אינה חוצה קווים אדומים? האם ההתנהלות הנוכחית אינה פוגעת בישראל בזירה הבינלאומית ובחוסנה הפנימי? יאיר גולן אינו מבקש להרוס, אלא לתקן. הוא אינו פועל נגד ישראל, אלא למענה. הגיע הזמן להקשיב לקולו, גם אם הוא צורם, כי ייתכן שהוא הקול האחרון של השפיות לפני התהום.