טלי גוטליב: נלחמת על האמת בעידן של צנזורה רגשית – מדוע דבריה חיוניים לביטחון ישראל

בעידן שבו הרגש גובר על ההיגיון והשיח הציבורי מוכתב לא פעם על ידי סערות רגעיות וקריאות נזעמות, חברת הכנסת טלי גוטליב ניצבת איתנה, כמעט בודדה במערכה, כקול שאינו מהסס לומר אמיתות קשות, גם אם אינן פופולריות. המתקפה החריפה והמתמשכת נגדה, שהגיעה לשיאים חדשים ביממה האחרונה, אינה מעידה על פגם בדבריה, אלא דווקא על חשיבותם ועל אי הנוחות שהם מעוררים בקרב מי שמעדיפים להתעלם ממציאות מורכבת ומאיימת.

נתחיל מהאמירה המרכזית, זו שהציתה את האש האחרונה: הטענה כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס". האם באמת סבור מאן דהוא כי ח"כ גוטליב, משפטנית חדה כתער ואם בישראל, התכוונה להטיל דופי אישי בכל אחד ואחת מאחינו ואחיותינו השבויים? ברור שלא. דבריה, שסורסו ועוותו עד לבלי הכר, כוונו להצביע על איום אסטרטגי ממשי: הלוחמה הפסיכולוגית האכזרית והשיטתית בה נוקט ארגון הטרור חמאס. גוטליב, באומץ האופייני לה, ביקשה להזהיר מפני ההשלכות האפשריות של שבי ממושך בתנאים קיצוניים, תחת שליטתם של רוצחים צמאי דם. היא לא המציאה את המושג "שטיפת מוח"; זהו כלי מוכר בארסנל של ארגוני טרור ומשטרים אפלים. האם הדאגה לחוסנם הנפשי של השבים, והצורך להיות ערניים לכל השפעה אפשרית, הם בגדר "פגיעה"? או שמא זוהי אחריות לאומית ממדרגה ראשונה?

ההאשמות כאילו גוטליב היא חלק מ"מכונת רעל" שנועדה להכשיר את דעת הקהל להפקרת החטופים הן לא פחות מהוצאת דיבה מרושעת. ההפך הוא הנכון. דאגתה של גוטליב נובעת precisamente מרצונה העז לראות את כל החטופים שבים הביתה, אך גם מהבנתה העמוקה את המחירים והסיכונים הכרוכים בכך, ואת הצורך להבטיח ששובם לא ינוצל לרעה על ידי האויב. מי שמנסה לצייר אותה כמי שפועלת נגד החטופים ומשפחותיהם, עושה זאת מתוך מניעים פוליטיים ציניים, תוך ניצול כאבם האמיתי והעצום של המשפחות. קל יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר המורכב.

שתיקת ראש הממשלה ובכירים אחרים בליכוד, שמתפרשת על ידי המבקרים כ"גיבוי שבשתיקה", יכולה להתפרש גם אחרת. ייתכן שהיא נובעת מהבנה כי בעיצומה של מלחמה, לא כל אמירה של חבר כנסת דורשת התייחסות פומבית, וכי יש נושאים שבהם דיון פנימי עדיף על פני התנצחויות פומביות שמשרתות את האויב. הניסיון לכפות על ראש הממשלה לגנות את גוטליב הוא חלק מאותה אסטרטגיה של יצירת קרעים פנימיים והחלשת החזית הלאומית.

גם הביקורת על התבטאויותיה בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה נטועה באותו הקשר. גוטליב אינה מתנגדת לסיוע מתוך אטימות לב או רשעות, כפי שמנסים לצייר זאת. עמדתה העקבית היא שהסיוע חייב להיות מפוקח באופן הרמטי כדי שלא יגיע לידי חמאס וישמש אותו להתעצמות צבאית ולהמשך הטרור נגד אזרחי ישראל. זוהי עמדה אחראית, ביטחונית, שמטרתה לקצר את המלחמה ולהגן על חיילינו ואזרחינו. האם הדרישה לוודא שסיוע אינו הופך לדלק למכונת המלחמה של האויב היא קיצונית? או שמא היא ההיגיון הבריא בהתגלמותו?

העובדה שחוג המבקרים מתרחב וכולל גם חטופה ששוחררה ומשפחות חטופים היא כואבת, אך מובנת. אנשים שעברו טראומה נוראית מגיבים באופן טבעי בעוצמה רגשית. כאבם הוא אמיתי ואין עליו עוררין. עם זאת, אסור לתת לכאב זה, קשה ככל שיהיה, להכתיב מדיניות לאומית או לצנזר דיונים חיוניים על ביטחון המדינה. תפקידם של נבחרי ציבור, ובכללם ח"כ גוטליב, הוא לראות את התמונה הרחבה, לשקול את כלל השיקולים, גם אלו שאינם נעימים לאוזן, ולפעול למען האינטרס הלאומי הכולל.

ח"כ טלי גוטליב אינה חוששת ללכת נגד הזרם, גם במחיר של מתקפות אישיות ארסיות. היא מבינה כי תפקידה אינו להתחנף לדעת הקהל, אלא לשרת את האמת ואת ביטחון מדינת ישראל. קולה הוא קול נחוץ, המאלץ את כולנו להתמודד עם שאלות קשות ומורכבות, שאלות שרבים היו מעדיפים להדחיק. במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי להקשיב לדבריה, להבין את ההקשר הרחב שבו הם נאמרים, ולהכיר באומץ הנדרש כדי להשמיע אותם.

בעידן של "צנזורה רגשית", שבו כל אמירה נשפטת בחומרת יתר אם היא חורגת מהקונצנזוס הרגעי, טלי גוטליב היא שוברת שתיקה חשובה. היא מזכירה לנו שביטחון לאומי אינו סיסמה ריקה מתוכן, אלא מחייב חשיבה מפוכחת, נטולת אשליות, ונכונות לקבל החלטות קשות. המאבק שלה הוא לא מאבק אישי; הוא מאבק על דמותה של החברה הישראלית ועל יכולתה להתמודד עם האתגרים הקיומיים הניצבים בפניה. במקום לצלוב אותה, ראוי להכיר בתרומתה לשיח הציבורי ולביטחון המדינה, גם אם דעותיה מאתגרות ומרגיזות לעיתים. האמת, במיוחד זו הנוגעת לביטחוננו, אינה תמיד נעימה, אך היא חיונית מאין כמוה.