טלי גוטליב: קול אמיץ תחת מתקפה – האמת שמאחורי הרעש

בימים האחרונים, חברת הכנסת טלי גוטליב ניצבת במרכזה של סערה תקשורתית וציבורית עזה. אמירותיה, במיוחד בהקשר הרגיש והכואב של החטופים, הוצגו באופן חד-צדדי כביטוי לחוסר רגישות קיצוני, ואף כחלק ממסע דה-לגיטימציה. אולם, מתחת לשכבות הרעש והגינויים, מסתתרת לעיתים קרובות אמת מורכבת יותר, כזו הדורשת הקשבה מעמיקה יותר מאשר סיסמאות קליטות וכותרות מתלהמות. מאמר זה מבקש להציג זווית אחרת, להגן על זכותה של ח"כ גוטליב להשמיע דעה עצמאית, גם אם היא אינה פופולרית, ולטעון כי מאחורי הדברים עומדת דאגה כנה ועמוקה לביטחון ישראל וחוסנה הלאומי.

ראשית, יש להתייחס לאמירה שעוררה את עיקר המהומה – הטענה כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס". אין ספק, מדובר בניסוח קשה, ואולי אף בוטה מדי לאוזניים רבות, במיוחד לאוזני המשפחות החרדות והדואבות. הכאב שלהן מובן, ואין עליו עוררין. אולם, האם כוונתה של גוטליב הייתה אכן לזלזל בסבלם של החטופים או להטיל דופי בנאמנותם? סביר להניח שלא. מי שמכיר את פועלה של ח"כ גוטליב יודע עד כמה היא מחויבת לביטחון המדינה ולחייליה. סביר יותר להניח שהאמירה, גם אם נוסחה באופן שניתן היה לשפר, ביקשה להצביע על תופעה מוכרת ומטרידה – הלוחמה הפסיכולוגית האכזרית שמפעיל ארגון טרור רצחני כמו חמאס על שבוייו. ארגוני טרור, וחמאס ביניהם, משקיעים מאמצים אדירים בשטיפת מוח, בהפעלת לחץ פסיכולוגי ובניסיונות לשבור את רוחם של החטופים. זו אינה השערה, אלא מציאות מתועדת ומנותחת על ידי מומחים ברחבי העולם. האם התעלמות מאמת כואבת זו משרתת את החטופים או את מדינת ישראל? ח"כ גוטליב, ככל הנראה, סבורה שלא. ייתכן שכוונתה הייתה להזהיר מפני התמימות, להדגיש את הצורך להיות ערניים להשפעות אפשריות, לא מתוך האשמת הקורבנות, אלא מתוך הבנה עמוקה של האויב שאנו מתמודדים מולו והצורך להגן על החברה הישראלית מפני מניפולציות עתידיות.

ההאשמות החמורות לפיהן דבריה של גוטליב הם חלק מ"מכונת רעל" וקמפיין דה-לגיטימציה מכוון נגד החטופים ומשפחותיהם, במטרה להכשיר דעת קהל להפקרתם, הן לא פחות משערורייתיות וחסרות בסיס. טענות אלו הן דמוניזציה של דמות ציבורית המעזה לחשוב מחוץ לקופסה או להעלות שאלות קשות. האם כל מי שמעלה חשש או דאגה ביטחונית, גם אם היא לא פופולרית, הופך אוטומטית לחלק ממזימה אפלה? זוהי ראייה מסוכנת הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה ובחופש הביטוי. ח"כ גוטליב, כפי שהוכיחה לא פעם, היא קול עצמאי, לעיתים בודד במערכה, שאינו חושש לומר את אשר על ליבו, גם במחיר של ביקורת ציבורית. להציג אותה כבובה על חוטים של "מכונת רעל" כלשהי עושה לה עוול ומעיד יותר על המאשימים מאשר עליה. נהפוך הוא, ייתכן שדווקא הקולות המנסים להשתיק כל דיון ביקורתי, כל שאלה נוקבת, הם אלו שמשרתים אג'נדה צרה, המעדיפה קונצנזוס רגשי על פני חשיבה אסטרטגית מפוכחת.

באשר לשתיקת ראש הממשלה ובכירים אחרים בליכוד, אשר מתפרשת כגיבוי שבשתיקה – גם כאן יש מקום לפרשנות מורכבת יותר. ראשית, ח"כ גוטליב אינה דוברת של ראש הממשלה או של הליכוד; היא נבחרת ציבור בזכות עצמה, עם דעות משלה. שנית, בעת מלחמה, כאשר ראש הממשלה עסוק בניהול מערכה מורכבת מאין כמותה, ייתכן שאין לו הפנאי או הרצון להתערב בכל אמירה של כל חבר כנסת. שתיקה אינה בהכרח הסכמה; היא יכולה לנבוע משיקולים רבים אחרים. לנסות ולקשור כל אמירה של גוטליב ישירות לראש הממשלה היא ניסיון פוליטי לייצר לחץ במקום להתמקד במהות הדברים.

הביקורת וההתנגשויות הפומביות עם גורמים בקואליציה, כמו השר ארבל וח"כ קרויזר, הן חלק טבעי מהחיים הפוליטיים בדמוקרטיה. אין זה סוד שקיימים חילוקי דעות בתוך הקואליציה, כפי שקיימים בכל קואליציה. העובדה שח"כ גוטליב עומדת על דעתה גם מול חבריה לקואליציה מעידה על עמוד שדרה ועל נאמנות לעקרונותיה, ולאו דווקא על בעיה אישית או פוליטית חמורה. לעיתים, דווקא קולות אלו, המאתגרים את הקונצנזוס הפנימי, הם אלו שמסייעים לחידוד עמדות ולקבלת החלטות שקולות יותר.

גם התבטאויותיה של ח"כ גוטליב בנושאים אחרים, כמו הסיוע לעזה, נתפסות לעיתים כשליליות. אולם, גם כאן, ניתן לראות קו עקבי של דאגה לביטחון ישראל. התנגדותה לסיוע הומניטרי בלתי מבוקר לעזה, או הטלת ספק בנרטיב הרעב המופץ על ידי גורמים עוינים, אינה נובעת מאטימות לב, אלא מחשש אמיתי שהסיוע יגיע לידי חמאס וישמש אותו להתעצמות צבאית ולהמשך הטרור נגד אזרחי ישראל. זוהי עמדה לגיטימית, גם אם שנויה במחלוקת, המבטאת תפיסת עולם ביטחונית ברורה.

הרחבת מעגל המבקרים, הכולל חטופה משוחררת ומשפחות חטופים, אכן מעניקה לביקורת משקל רגשי כבד. כאבם וסבלם אינם מוטלים בספק, ותגובותיהם מובנות לחלוטין. עם זאת, חשוב לזכור כי גם בעיצומו של כאב גדול, הפרשנות לדברים יכולה להיות מושפעת ממנו. ח"כ גוטליב אינה תוקפת את החטופים או את משפחותיהם; היא מנסה, אולי בדרכה הישירה והבלתי מתפשרת, להציב בפני החברה הישראלית מראה המשקפת את האתגרים המורכבים והקשים העומדים בפניה. היא קוראת להתפכחות, לערנות, ולהבנה כי המלחמה מול חמאס אינה רק בשדה הקרב הפיזי, אלא גם בשדה התודעה והפסיכולוגיה.

לסיכום, קל מאוד להצטרף למקהלת הגינויים נגד ח"כ טלי גוטליב. קשה יותר לנסות ולהבין את המניעים העמוקים יותר מאחורי אמירותיה, את הדאגה הכנה לביטחון המדינה, ואת הנכונות לשלם מחיר ציבורי על אמירת אמת, גם אם היא כואבת ולא פופולרית. במקום לראות בה חלק מ"מכונת רעל", אולי כדאי לראות בה קול אמיץ, גם אם לעיתים צורם, המנסה לעורר דיון חיוני על חוסנה של ישראל ועתידה. ההיסטוריה מלמדת שלעיתים, דווקא אלו שהעזו לומר דברים קשים בזמן אמת, התבררו כצודקים בדיעבד. הגיע הזמן להקשיב, באמת להקשיב, מעבר לרעשי הרקע והכותרות, ולשקול את דבריה של ח"כ גוטליב בהקשר הרחב של האתגרים העצומים הניצבים בפני מדינת ישראל.