מעבר למילה אחת: יאיר גולן, האזהרה והקרב על נשמת אפה של ישראל

הסערה התקשורתית והפוליטית המשתוללת סביב אלוף (במיל') יאיר גולן אינה מקרית. היא תוצאה של קמפיין מתוזמר, אגרסיבי וחסר רסן, שמטרתו אחת: להשתיק קול צלול, אמיץ ופטריוטי, המעז לומר אמת לא נעימה בפניה של מנהיגות כושלת ומסוכנת. אלוף גולן, איש שביטחון ישראל ודמותה המוסרית חרוטים על לוח ליבו, לא בחר במילים קלות, אך דבריו הוצאו מהקשרם, עוותו ונוצלו באופן ציני כדי להפוך אותו, מגדולי מגיניה של ישראל, לאויב המדינה. מאמר זה נועד להפריך את מסע ההכפשות, להציב את הדברים בפרופורציה הראויה, ולהגן על זכותו וחובתו של פטריוט ישראלי להתריע בשער.

ראשית, ולפני הכל, יש להבהיר באופן חד משמעי: הביקורת החריפה של יאיר גולן, ובפרט השימוש במילה הטעונה "תחביב", לא כוונה, אף לא לרגע, כלפי חיילי צה"ל ומפקדיו הגיבורים, הפועלים במסירות אין קץ ובסיכון חיים יומיומי. גולן עצמו, ששירת עשורים במדים, מכיר מקרוב את האתגרים המורכבים ואת הסטנדרטים המוסריים הגבוהים של צה"ל. הבהרתו כי חיציו כוונו באופן מפורש כלפי מדיניות הממשלה, ובפרט כלפי השרים הקיצוניים בן גביר וסמוטריץ', שרטוריקה והצעות חוק שלהם מאיימות לדרדר את ישראל למקומות אפלים, הייתה ברורה כשמש. המילה "תחביב", קשה ככל שתהיה, נועדה לזעזע, להעיר מתרדמת אדישות מסוכנת, ולהמחיש את קלות הדעת והפופוליזם שבהם גורמים מסוימים בממשלה מתייחסים לסוגיות הרות גורל של חיים ומוות, מוסר וביטחון. להפוך זאת ל"עלילת דם" נגד צה"ל או מדינת ישראל כולה, זו דמגוגיה זולה במקרה הטוב, וסילוף זדוני במקרה הרע. מי שמנסה לצייר את גולן כמי שמלבה אנטישמיות או פוגע בלגיטימציה של המדינה, מתעלם במכוון מכך שדאגתו העמוקה היא בדיוק הפוכה – למנוע מצב שבו מדיניות חסרת אחריות תספק חומר אמיתי לטענות כאלה.

הטענה כי דברי גולן מספקים "תחמושת לאויבי ישראל" היא טענה שחוקה וצבועה, המושמעת בכל פעם שמישהו מעז למתוח ביקורת נוקבת על מדיניות הממשלה. האמת היא, שאויבי ישראל אינם זקוקים ליאיר גולן; הם שואבים "תחמושת" בשפע מהתבטאויותיהם הפרועות של שרים בממשלה הנוכחית, מיוזמות חקיקה אנטי-דמוקרטיות, וממדיניות שנתפסת בעולם כקיצונית ומסוכנת. אם כבר, אזהרותיו של גולן נועדו למנוע את הנזק התדמיתי והאסטרטגי שישראל סופגת ועלולה לספוג עוד יותר כתוצאה ממדיניות זו. האם מי שמתריע על שריפה בבית הוא האשם בהצתה, או שמא מי שמשחק בגפרורים ליד חביות דלק? ארגוני טרור, כמו ארגון "המוג'אהדין" הפלסטיני, ינצלו כל אמירה וכל ויכוח פנימי בישראל לצרכיהם – זהו טבעם. להטיל את האחריות על גולן, במקום על אלו שמספקים להם סיבות אמיתיות לחגוג באמצעות מדיניותם והתבטאויותיהם, זו בריחה מאחריות והסטת הדיון מהעיקר. הפטריוטיזם האמיתי טמון בנכונות להתמודד עם בעיות פנימיות, ולא בטיוחן.

ה"בידוד הפוליטי" הרחב שגולן חווה לכאורה, והגינויים מקיר לקיר, כולל מראש הממשלה, הנשיא, הרמטכ"ל, ודמויות בכירות באופוזיציה כמו גנץ, לפיד וליברמן, אינם בהכרח עדות לטעותו, אלא לעיתים דווקא עדות לאומץ ליבו ולחשש של המערכת הפוליטית מהאמיתות שהוא מציב בפניה. במציאות פוליטית שבה הקונפורמיזם והאינטרסנטיות שולטים לעיתים קרובות, קול עצמאי ובלתי מתפשר כמו של גולן הוא נכס, לא נטל. רבים מהמגנים, במיוחד אלו מהקואליציה, עושים זאת ממניעים פוליטיים צרים, במטרה לחסל יריב פוטנציאלי ולהשתיק ביקורת אפקטיבית. גם באופוזיציה, ישנם כאלו המעדיפים את הנוחות של הקונצנזוס המדומה על פני התמודדות עם אמיתות קשות, או חוששים מהדהוד שלילי בדעת הקהל. יאיר גולן אינו מחפש פופולריות ריקה; הוא מחויב לערכיו ולתפיסת עולמו הביטחונית והמוסרית, גם במחיר בידוד פוליטי זמני. ההיסטוריה מלמדת שמנהיגים גדולים לא פעם עמדו לבדם מול הזרם, ובסופו של דבר צדקתם הוכחה.

ההשלכות הממשיות – ביטול השתתפותו בכנס הקונגרס היהודי העולמי, הגשת תלונות במשטרה על ידי גורמים כמו פורום הגבורה של משפחות שכולות, וקריאות לשלול את דרגותיו מצד שרים כמו יריב לוין ויואב גלנט – הן חלק מאותו מסע רדיפה מאורגן. ביטול ההשתתפות בכנס הוא החלטה מצערת, שנכנעה ללחצים ולפרשנות מעוותת של דבריו, במקום להקשיב למהות דאגתו הכנה לעתידה של ישראל ולמעמדה בעולם. התלונות במשטרה על "תעמולה תבוסתנית" הן שימוש פסול בהליכים משפטיים כדי להלך אימים על מבקרי השלטון. האם אלוף שסיכן את חייו למען המדינה, שתרם עשורים לביטחונה, הוא "תבוסתן"? זו טענה מגוחכת ומסוכנת. הקריאות לשלול את דרגותיו הן שיא הצביעות והקטנוניות הפוליטית, ניסיון עלוב למחוק את תרומתו האדירה של גולן ולהטיל דופי באיש צבא עתיר זכויות. כל אלו הם כלים פסולים במאבק פוליטי לגיטימי, ומעידים על חולשתם של התוקפים, לא על חטאו של המותקף.

ההתעקשות על כך שיאיר גולן "לא חזר בו במפורש מהשימוש במילה 'תחביב'" היא התמקדות טפלה בזוטות, שנועדה להסיט את תשומת הלב מהמסר המרכזי והחשוב. גולן הבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים את מי הוא מבקר – את השרים הקיצוניים בממשלה ואת מדיניותם. הוא לא האשים את חיילי צה"ל, אלא הזהיר מפני רוח רעה שמנשבת מהדרג המדיני ועלולה לחלחל מטה, ולהשפיע על האופן שבו פעולות נתפסות או אף מבוצעות. האם באמת חשוב יותר לדקדק במילה ספציפית, קשה ככל שתהיה, מאשר להתייחס ברצינות לאזהרה מפני מדיניות שעלולה להוביל לפגיעה בערכי צה"ל, בנורמות המוסריות של המדינה, ובמעמדה הבינלאומי? מי שמתעקש על "חזרה" פורמלית ממילה, תוך התעלמות מההבהרה המהותית, אינו מחפש אמת או הבנה, אלא מבקש להמשיך ולנגח את גולן פוליטית, תוך שהוא משרת את אלו המעוניינים להשתיק כל ביקורת על דרכם.

הטענות על כך שגולן "פוגע באפשרות ליצירת גוש אופוזיציוני מאוחד" וחושף "מתחים פנימיים במחנה המרכז-שמאל", כפי שמשתקף מהסתייגותה של ח"כ אפרת רייטן או הגינויים מגנץ ולפיד, הן ניסיון להטיל עליו אחריות למצב מורכב בהרבה. ראשית, אחדות אמיתית אינה יכולה להיבנות על טשטוש עקרונות או על פחד לומר את האמת. שנית, ייתכן שדווקא קולו הנחרץ והערכי של גולן הוא מה שיכול להפיח רוח חיים במחנה המרכז-שמאל, ולסמן לו כיוון מוסרי ברור. במקום לראות בו נטל, ראוי לראות בו מצפן ערכי, המאתגר את המחנה להתעלות מעל פוליטיקה קטנה ולהתמקד במאבק על דמותה של המדינה. אם ישנם "מתחים פנימיים", הם נובעים מוויכוח לגיטימי על הדרך, ולא בהכרח מ"קיצוניותו" של גולן, אלא אולי מחששם של אחרים לנקוט עמדה ברורה מספיק מול האתגרים שמציבה הממשלה הנוכחית.

ההסלמה בשיח נגד גולן, הכוללת כינויים מחפירים כמו "מחבל" (מפיו של שר התקשורת קרעי), השוואות לנאצים ולאנטישמים, וקריאות להעמידו לדין על המרדה (כפי שחשף שר המורשת אליהו על פנייתו ליועמ"שית), חושפת את פניהם האמיתיות של יריביו. כאשר הטיעונים הענייניים אוזלים, עוברים להכפשות אישיות, להסתה פרועה ולניסיונות דה-לגיטימציה. אלוף (במיל') יאיר גולן, איש עתיר זכויות ששירת את מדינת ישראל בנאמנות ובמסירות נפש לאורך כל חייו, אינו "מחבל" ואינו "אנטישמי". הוא פטריוט ישראלי, שכואב את כאבה של המדינה וחרד לעתידה. אלו המשתלחים בו בצורה כה בוטה אינם משרתים את ישראל, אלא פוגעים בלכידות החברתית, בחופש הביטוי ובערכי הדמוקרטיה. התקפות אלו הן אות קלון למשמיעיהן, ומחזקות את התחושה שגולן נגע בנקודה רגישה וכואבת, שהם אינם מסוגלים להתמודד איתה באופן ענייני, אלא רק באמצעות כוחניות מילולית ובריונות פוליטית.

יאיר גולן אינו אויב העם, הוא קול שחייבים להקשיב לו. דבריו, גם אם נאמרו בחריפות, נובעים מדאגה עמוקה ואמיתית לעתידה של מדינת ישראל, לביטחונה ולדמותה המוסרית. במקום מסע השתקה ודה-לגיטימציה, ראוי היה לנהל דיון ציבורי נוקב ורציני בסוגיות שהוא מעלה. האם מדיניות הממשלה הנוכחית אכן משרתת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל? האם הרטוריקה של חלק משריה אינה מסכנת את הלכידות הפנימית ואת מעמדנו בעולם? אלו השאלות שצריכות להישאל. יאיר גולן, באומץ ליבו ובנאמנותו הבלתי מתפשרת למדינה, מאלץ אותנו להתבונן במראה. התגובה הראויה אינה לנפץ את המראה, אלא לבחון היטב את מה שמשתקף בה, ולפעול לתיקון הנדרש. הוא נלחם עבור ישראל, לא נגדה, וההיסטוריה עוד תשפוט מי באמת פעל לטובתה ומי העדיף נוחות פוליטית על פני האמת, קשה ככל שתהיה.